וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל־חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֺנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם׃ וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל־עׇמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם (נחמיה ט, ב–ג) חג הסִיגְד (בגעז: ስግድ) הוא אחד מחגי יהודי ביתא ישראל. החג חל חמישים יום אחרי יום הכיפורים. זהו יום של צום, התחדשות וטוהרה, יום של כמיהה לירושלים. במרכזו טקס חידוש הברי

* " חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע, אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול" , שיר אהבה בדואי, מילים: איציק ויינגרטן אוהל, גמלים, כבשים ועיזים, שמלות רקומות, קפה שחור מתוק, עלי ומכתש, נדודים והכנסת אורחים – אלה הדימויים שעולים בראשי כשאני חושבת על הבדואים. לאחרונה כשנסענו במורדות מעלה אדומים בכביש המתפתל לעבר ים המלח, למראה הבדואים המתגוררים בפחונים בצידי הכביש, שאלה אותי בתי הבכורה, אם בארץ יש עדיין בדואים החיים באוהלים. לא ידעתי. הצייר הוא כנראה אבו מוהנד, פלסטינאי שהתג

תמיד בחרו ברחוב המרכזי והמכובד והרחב ביותר וקראו לו על שמו של חוזה המדינה [...]. בינתיים גדלה העיר ונסללו רחובות רחבים וארוכים הרבה יותר, ודוקטור הרצל המסכן נדחק לקרן זווית. הרחוב המכובד שלו [...] הוא עלוב למדי, [...], אנשים שעשו הרבה פחות למען הארץ יש להם רחובות יפים הרבה יותר, אפילו גנראל סמאטס, שהיה בסך הכול ראש ממשלה דרום־אפריקאי. לכל עיר ועדת־שמות ולכל ועדת־שמות רשימה ארוכה־ארוכה של נכבדים שהלכו לעולמם ושמגיע להם רחוב משלהם, ואם לא רחוב הרי רחובצ'יק קטן, ולכל הפחות סמטה־

לכאורה אני אדם מסודר, אוהבת סדר וארגון, אך למרות זאת אני מאבדת כל הזמן חפצים: מפתחות, משקפיים, עטים. אני מכירה את המתח בחיפוש הנמרץ אחר החפץ הנחוץ שנעלם ואוהבת את ההקלה כשהוא נמצא, אבל אם לא עלה בידי לאתרוֹ, אין לי בעיה להשלים עם זה. אינני נבהלת. מה שאבד, כנראה אוכל להסתדר בלעדיו. הכוונה כמובן לחפצים, אך ורק לחפצים. לא לזיכרונות, לא לחלומות ולא למשאלות לב, לא לאֵמון ולא לביטחון, ובוודאי אין כוונתי לבני אדם – לאובדנם של כל אלה קשה לי להסתגל. הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא מצוות עשה שבין

מדי פעם בפעם אני מהרהרת בשאלה מה חשים צאצאיהם של אנשי ציבור, אנשים שזכו להכרה בציבור בשל פועלם, ידוענים; האם הם שמחים וגאים בייחוסם והולכים בדרך שסללו להם אבותיהם או אימהותיהם או שמא הם מנסים להיבדל מהוריהם וללכת בדרך שונה לחלוטין. פגשתי רבים כאלה, וכל אחד פילס לו דרך משלו; בכתיבת הביוגרפיה של ד"ר אהרן מאיר מזיא "חמש עטרות" עבדתי עם ניניו אורני ומירון איזקסון – אורני עורך דין ומירון אף הוא עורך דין העוסק כבר שנים בכתיבת שירה ופרוזה. שניהם חזרו וציינו שהד"ר מזיא – סבא רבא שלהם

התמהמהתי בכתיבת יומן הרשת הזה – היומן ה־100, רציתי שיהיה שונה, שיהיה אחר, שיביא גם בשורה חדשה, והתקשיתי. ואז בשיטוט במרשתת גיליתי שמאה הוא "מספר שמח"– מושג מעולם המתמטיקה, שבדרך כלל אין לי מדרך רגל בו, שאלתי אותו לכותרת יומני. מהו מספר שמח ? מספר שחישוב סכום ריבועי הספרות שלו (בבסיס 10) מסתיים במספר 1; במילים אחרות, אם נחבר את סכום ריבועי ספרותיו שוב ושוב נקבל בסופו של דבר 1. הינה החישוב של 100: 0 2 + 0 2 + 1 2 ביומן חגיגי זה אכרוך זה בזה כמה נושאים, השאובים מתח

הדים, עדים או שמא אדים – ליקטתי אותם לאורך ימי המלחמה המתמשכת ואינה מרפָה. החייל אורון שאול (1993–2014) נהרג במהלך מבצע צוק איתן בקרב שג'אעייה. לימים הודיעו אנשי הטרור חמאס כי גופתו מוחזקת בידיהם, ודרשו לשחרר מחבלים בתמורה להחזרתה. למעלה מעשר שנים אחר כך ב־18 בינואר 2025, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חולצה גופתו מרצועת עזה בפעילות של צה"ל ושב"כ, והוא נטמן בבית העלמין בפוריה עילית. קצין צה"ל סגן משנה הדר גולדין (1991–2014) שירת בסיירת גבעתי ונהרג בקרב רפיח במהלך מבצע צוק איתן. לא

בפונדק אלביס שליד נווה אילן בדרך לסיור בקיבוצים ארז וכרמיה המתנתי לנירית*. היה זה אחד הסיורים בבתי אוסף (מוזאונים קטנים ומקומיים) במערב הנגב, שיזמה נירית כדי לחשוף לפני תושבי האזור שכיות חמדה המסתתרות בסביבתם. במסגרת זו נתבקשתי להרצות על דימויי הגבורה שהתעצבו באופן מובהק ביצירות האמנות במרחב הציבורי בישראל מאז 7 באוקטובר. *ד"ר נירית שלו־כליפא – ראשת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד יצחק בן־צבי, ומ יזם סקר אמנות הקיר בישראל הוא חלק מן המחלקה הזאת. כשנמצאים בפונדק דמו

"אני בוחר להתחיל במושג 'בית'. אפילו לפני 'הורים'. כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי' [...] מאז שאני זוכר את עצמי לא היתה משמעות למילה הזאת – בית. [...] אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות; בית־ילדים א', בית־ילדים ב'. בית־הורים. בית־תינוקות. אף פעם לא 'בית'" , נחשון גולץ. גם אני עד היום יכולה להזכיר את בית הוריי בקיבוץ ולקרוא לו "חדר", אף שכבר שנים רבות זהו בית בן ארבעה חדרים לפחות... אנחנו האחים לבית ברק בחדר ההורים. בדצמבר 2000 התפרסמה בעי

ליפתא (لفتا) הוא כיום כפר נטוש במבואותיה המערביים של ירושלים, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ־700 מטר מעל פני הים. יש המזהים את הכפר עם היישוב המקראי "מי נפתוח". מבני היישוב המודרני נבנו ברובם בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט ויש מבנה אחד מן התקופה הצלבנית. בכפר חיו ערבים עד תחילת מלחמת העצמאות, ובתחילת דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון להתפנות משם. במהלך המלחמה שוכנו בכפר פליטים יהודים, ולאחר המלחמה שוכנו בו עולים חדשים מתימן ומכורדיסטן. "הגאולה

על יופיו של הפלפל שצורתו מיוחדת וגווניו מרהיבים נתתי את דעתי לפני שנים רבות בביתהּ של לוצ'י (אליאורה מרגלית), חברתי היקרה לי, שהלכה לעולמה לפני כ־13 שנה. את מטבחהּ עיטרה הכרזה של חברת Carmel, חברה לייצוא פֵרות וירקות. ולא פעם כשישבנו שם ליד השולחן הקטן, שתינו קפה, אכלנו מעוגת הבית ושוחחנו, נחו עיניי על הפלפלים האלה בעלי הצורות השונות ומשונות... צילום: עליזה אולמרט והינה במסגרת עבודתי בתיעוד יצירות אומנות הקיר ביד יצחק בן־צבי שוחחתי עם ליאורה אוצניק, מורה לאמנות ונהריינית גאה,

אחד השירים הראשונים שכתבתי לחווה. במקרה הזה לא הייתה לי כמעט התלבטות מה יהיה התוכן של השיר. המילים נכתבו כמעט מאליהן וזה היה הנושא הכי...

שנה חדשה בפתח – שנת תשפ"ה. כמעט שנה חלפה מאז 7 באוקטובר והמילים עדיין מתקשות להתחבר זו לזו כדי לבטא את תחושותיי. ואם אני מנסה לנסח את המערבולת שגועשת בקרבי, הרי אלה חוסר בהירות, חוסר היגיון, חוסר שליטה, חוסר הבנה ואולי גם, אם אני מוכנה להיכנע לרגש הזה, חוסר תקווה. ובכל זאת אני מחליטה לכתוב, לחפש את הבהירות, ההיגיון וההבנה במה שבנינו בארץ הזאת, בחברה הישראלית החזקה רבת הגוונים, המסורות והמנהגים. בַּמִּקְלַחַת בַּמִּקְלַחַת מִתְקַלְּחִים כֻּלָּם בְּיַחַד גַּם גָּדוֹל וְגַם קָטָ

לבנותיי האהובות שהתעופפו להן מן הקן: אחת לברלין הרחוקה, והאחרת לצבא. באחד הימים נכנסתי לבית הקפה השכונתי הוותיק "קפה מאפה" במרכז קריית היובל וצילמתי את התמונה הזאת. אהבתי את בית הקפה הזה, שכן הוא שמר כל השנים על פשטותו. לא התחפש לבית קפה בעיר הגדולה, קפה שכונתי, כבר אמרתי. אהבתי גם את שמו העברי – מעין חרוז פנימי (FE), הרוחות השתנו והוא שינה את אופיו. לרגע חשבתי שאלה מגשי עוגיות מקרון, ואז הבנתי שאלה עוגיות "נשיקות" בשלל גוונים. שמָן הרשמי של "הנשיקות" הוא מִקְצֶפֶת (בצרפתית:

ל אביגיל בתי, עם גיוסך לצה"ל, עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז; מלחמות מעוררות בליבנו קשת של רגשות קשים: פחד וכעס, תסכול וזעם, דאגה ואכזבה, חוסר אונים וייאוש. כדי לשרוד לנוכח מאורעות הימים אנו מגייסים מתוכנו תחושות של כוח ועוצמה, של אחדות ותקווה. מערכת הרגשות הללו הייתה מאז השבעה באוקטובר 2023 למערכת סמלים צבעונית, שמלווה אותנו בכל אשר נלך. וכמו שכבר אמרו רבים לפניי האמירה "כשהתותחים יורים, המוזות שותקות" מוטעית. היוצרים שחיים בקרבנו אחזו במכחול, במברשת