בתחרות המפורסמת בין הציירים היוונים זאוקסיס ופרהסיוס, צייר זאוקסיס אשכול ענבים בצורה כה מציאותית עד שציפורים ניסו לנקר את הפרי. פרהסיוס, לעומתו, צייר וילון שהיה אמין, עד שזאוקסיס עצמו ביקש ממנו להסיט את הווילון כדי לראות את הציור שמאחוריו. לא פעם בעולם ציורי הקיר בני זמננו האומנים מהדהדים את הסיפור הזה, וציוריהם ממוסגרים בווילון הנפתח אל הצופה. הינה כמה דוגמות; שכונת סילואן, ירושלים, 2015–2022; כפר הנוער כפר גלים, בנצי ברופמן, 2021; כפר יונה, STYLE (איתי נבט) ויעקב ויטלי, 202

ואנו נעים ונדים בין פסח ובין יום השואה, בין יום השואה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל; מירון ידידי, נינו של ד"ר אהרן מאיר מזיא, הוא משורר פורה ושיריו מורכבים, לעיתים הוא מגיש לקהל קוראיו מעין כתבי חידה. השנה בחג הפסח התפרסם בעיתון "ישראל היום" שירו הנוקב "פְּסִיחוֹת אִישִׁיּוֹת". נשביתי. הינה כמה הארות עם קריאת השיר; א. חמ"ץ – המשורר עושה בשיר שימוש מגוּון בשורש זה, הניצב במרכזו של חג הפסח; הוא כותב "רק כדי שלא ייחשב ש החמיץ משהו מסיכויי חייו", כלומר, כולנו עסוקים יום

בימים כה קשים ולא מובנים אני מחפשת את הדרך להבין את שלא ניתן להבין, לקבל אות, סימן או רמז מן היקום, שינחה אותי באיזו דרך עליי לצעוד, כיצד לנהוג ובמה לדבוק. עולמי–עולמנו שינה פניו לחלוטין. והינה קורטוב של תקווה בפרוס עלינו חג האביב, חג החירות; זה שנים רבות אני מתגוררת בשכונת קריית היובל בירושלים, לא רחוק מבית הספר כי"ח – ביה"ס לחירשים וכבדי שמיעה (בורוכוב 7) – ומדי יום אני חולפת על פניו. מבחוץ הבחנתי בפסל מיוחד שמוצב בחצר בית הספר, ותהיתי מדוע בחרו להציב דווקא שם את דמותו של ה

יום הרדיו הבין־לאומי חל ב־13 בפברואר – תאריך שנקבע רק לפני כחמש עשרה שנה, ואני נשטפתי בגלי געגועים. אני עדיין מאזינה לרדיו בעיקר בנסיעותיי הארוכות במכונית, מתעוררת לקולו של אריה גולן בבוקר, אוהבת לשיר בקולי קולות בימי שבת כשברשת ג' מתנגנים רק שירים ישראליים של פעם. אביגיל בתי כמו בני דורהּ אינה מאזינה לרדיו, כפי שהיא הבהירה לי, אלא כשהיא נוסעת איתי באוטו. זו התמונה היפה ביותר באלבום של אימא. בני משפחת גוטליב מביטים נכוחה אל פני המצלמה ומקלֵט הרדיו במרכז: מימין סבא ראובן ולפני

וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר וַיַּעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל־חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַעֲוֺנ֖וֹת אֲבֹתֵיהֶֽם׃ וַיָּק֙וּמוּ֙ עַל־עׇמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיהֶֽם (נחמיה ט, ב–ג) חג הסִיגְד (בגעז: ስግድ) הוא אחד מחגי יהודי ביתא ישראל. החג חל חמישים יום אחרי יום הכיפורים. זהו יום של צום, התחדשות וטוהרה, יום של כמיהה לירושלים. במרכזו טקס חידוש הברי

* " חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע, אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול" , שיר אהבה בדואי, מילים: איציק ויינגרטן אוהל, גמלים, כבשים ועיזים, שמלות רקומות, קפה שחור מתוק, עלי ומכתש, נדודים והכנסת אורחים – אלה הדימויים שעולים בראשי כשאני חושבת על הבדואים. לאחרונה כשנסענו במורדות מעלה אדומים בכביש המתפתל לעבר ים המלח, למראה הבדואים המתגוררים בפחונים בצידי הכביש, שאלה אותי בתי הבכורה, אם בארץ יש עדיין בדואים החיים באוהלים. לא ידעתי. הצייר הוא כנראה אבו מוהנד, פלסטינאי שהתג

תמיד בחרו ברחוב המרכזי והמכובד והרחב ביותר וקראו לו על שמו של חוזה המדינה [...]. בינתיים גדלה העיר ונסללו רחובות רחבים וארוכים הרבה יותר, ודוקטור הרצל המסכן נדחק לקרן זווית. הרחוב המכובד שלו [...] הוא עלוב למדי, [...], אנשים שעשו הרבה פחות למען הארץ יש להם רחובות יפים הרבה יותר, אפילו גנראל סמאטס, שהיה בסך הכול ראש ממשלה דרום־אפריקאי. לכל עיר ועדת־שמות ולכל ועדת־שמות רשימה ארוכה־ארוכה של נכבדים שהלכו לעולמם ושמגיע להם רחוב משלהם, ואם לא רחוב הרי רחובצ'יק קטן, ולכל הפחות סמטה־

לכאורה אני אדם מסודר, אוהבת סדר וארגון, אך למרות זאת אני מאבדת כל הזמן חפצים: מפתחות, משקפיים, עטים. אני מכירה את המתח בחיפוש הנמרץ אחר החפץ הנחוץ שנעלם ואוהבת את ההקלה כשהוא נמצא, אבל אם לא עלה בידי לאתרוֹ, אין לי בעיה להשלים עם זה. אינני נבהלת. מה שאבד, כנראה אוכל להסתדר בלעדיו. הכוונה כמובן לחפצים, אך ורק לחפצים. לא לזיכרונות, לא לחלומות ולא למשאלות לב, לא לאֵמון ולא לביטחון, ובוודאי אין כוונתי לבני אדם – לאובדנם של כל אלה קשה לי להסתגל. הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא מצוות עשה שבין

מדי פעם בפעם אני מהרהרת בשאלה מה חשים צאצאיהם של אנשי ציבור, אנשים שזכו להכרה בציבור בשל פועלם, ידוענים; האם הם שמחים וגאים בייחוסם והולכים בדרך שסללו להם אבותיהם או אימהותיהם או שמא הם מנסים להיבדל מהוריהם וללכת בדרך שונה לחלוטין. פגשתי רבים כאלה, וכל אחד פילס לו דרך משלו; בכתיבת הביוגרפיה של ד"ר אהרן מאיר מזיא "חמש עטרות" עבדתי עם ניניו אורני ומירון איזקסון – אורני עורך דין ומירון אף הוא עורך דין העוסק כבר שנים בכתיבת שירה ופרוזה. שניהם חזרו וציינו שהד"ר מזיא – סבא רבא שלהם

התמהמהתי בכתיבת יומן הרשת הזה – היומן ה־100, רציתי שיהיה שונה, שיהיה אחר, שיביא גם בשורה חדשה, והתקשיתי. ואז בשיטוט במרשתת גיליתי שמאה הוא "מספר שמח"– מושג מעולם המתמטיקה, שבדרך כלל אין לי מדרך רגל בו, שאלתי אותו לכותרת יומני. מהו מספר שמח ? מספר שחישוב סכום ריבועי הספרות שלו (בבסיס 10) מסתיים במספר 1; במילים אחרות, אם נחבר את סכום ריבועי ספרותיו שוב ושוב נקבל בסופו של דבר 1. הינה החישוב של 100: 0 2 + 0 2 + 1 2 ביומן חגיגי זה אכרוך זה בזה כמה נושאים, השאובים מתח

הדים, עדים או שמא אדים – ליקטתי אותם לאורך ימי המלחמה המתמשכת ואינה מרפָה. החייל אורון שאול (1993–2014) נהרג במהלך מבצע צוק איתן בקרב שג'אעייה. לימים הודיעו אנשי הטרור חמאס כי גופתו מוחזקת בידיהם, ודרשו לשחרר מחבלים בתמורה להחזרתה. למעלה מעשר שנים אחר כך ב־18 בינואר 2025, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חולצה גופתו מרצועת עזה בפעילות של צה"ל ושב"כ, והוא נטמן בבית העלמין בפוריה עילית. קצין צה"ל סגן משנה הדר גולדין (1991–2014) שירת בסיירת גבעתי ונהרג בקרב רפיח במהלך מבצע צוק איתן. לא

בפונדק אלביס שליד נווה אילן בדרך לסיור בקיבוצים ארז וכרמיה המתנתי לנירית*. היה זה אחד הסיורים בבתי אוסף (מוזאונים קטנים ומקומיים) במערב הנגב, שיזמה נירית כדי לחשוף לפני תושבי האזור שכיות חמדה המסתתרות בסביבתם. במסגרת זו נתבקשתי להרצות על דימויי הגבורה שהתעצבו באופן מובהק ביצירות האמנות במרחב הציבורי בישראל מאז 7 באוקטובר. *ד"ר נירית שלו־כליפא – ראשת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד יצחק בן־צבי, ומ יזם סקר אמנות הקיר בישראל הוא חלק מן המחלקה הזאת. כשנמצאים בפונדק דמו

"אני בוחר להתחיל במושג 'בית'. אפילו לפני 'הורים'. כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי' [...] מאז שאני זוכר את עצמי לא היתה משמעות למילה הזאת – בית. [...] אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות; בית־ילדים א', בית־ילדים ב'. בית־הורים. בית־תינוקות. אף פעם לא 'בית'" , נחשון גולץ. גם אני עד היום יכולה להזכיר את בית הוריי בקיבוץ ולקרוא לו "חדר", אף שכבר שנים רבות זהו בית בן ארבעה חדרים לפחות... אנחנו האחים לבית ברק בחדר ההורים. בדצמבר 2000 התפרסמה בעי

ליפתא (لفتا) הוא כיום כפר נטוש במבואותיה המערביים של ירושלים, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ־700 מטר מעל פני הים. יש המזהים את הכפר עם היישוב המקראי "מי נפתוח". מבני היישוב המודרני נבנו ברובם בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט ויש מבנה אחד מן התקופה הצלבנית. בכפר חיו ערבים עד תחילת מלחמת העצמאות, ובתחילת דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון להתפנות משם. במהלך המלחמה שוכנו בכפר פליטים יהודים, ולאחר המלחמה שוכנו בו עולים חדשים מתימן ומכורדיסטן. "הגאולה

על יופיו של הפלפל שצורתו מיוחדת וגווניו מרהיבים נתתי את דעתי לפני שנים רבות בביתהּ של לוצ'י (אליאורה מרגלית), חברתי היקרה לי, שהלכה לעולמה לפני כ־13 שנה. את מטבחהּ עיטרה הכרזה של חברת Carmel, חברה לייצוא פֵרות וירקות. ולא פעם כשישבנו שם ליד השולחן הקטן, שתינו קפה, אכלנו מעוגת הבית ושוחחנו, נחו עיניי על הפלפלים האלה בעלי הצורות השונות ומשונות... צילום: עליזה אולמרט והינה במסגרת עבודתי בתיעוד יצירות אומנות הקיר ביד יצחק בן־צבי שוחחתי עם ליאורה אוצניק, מורה לאמנות ונהריינית גאה,