גלים של געגוע

יום הרדיו הבין־לאומי חל ב־13 בפברואר – תאריך שנקבע רק לפני כחמש עשרה שנה, ואני נשטפתי בגלי געגועים. אני עדיין מאזינה לרדיו בעיקר בנסיעותיי הארוכות במכונית, מתעוררת לקולו של אריה גולן בבוקר, אוהבת לשיר בקולי קולות בימי שבת כשברשת ג' מתנגנים רק שירים ישראליים של פעם. אביגיל בתי כמו בני דורהּ אינה מאזינה לרדיו, כפי שהיא הבהירה לי, אלא כשהיא נוסעת איתי באוטו.

זו התמונה היפה ביותר באלבום של אימא. בני משפחת גוטליב מביטים נכוחה אל פני המצלמה ומקלֵט הרדיו במרכז: מימין סבא ראובן ולפניו דודי נרי, ומשמאל: אימא מירה'לה (מיקי) ולפניה סבתא הלה. התמונה צולמה ב־15 באוקטובר 1946 – עשר שנים וחודש לפני שנולדתי. אז הרדיו היה בעל חשיבות מרכזית בחיים.

אילון: 15 במאי 1948 – מאזינים לנאומו של בן־גוריון במוזאון תל אביב,

שמוליק כץ, מתוך "ארץ הקיבוצים: חמישים שנות חיי קיבוץ בעין שוחקת, 1998

יוסף ברנהרד (הנזי), חבר קיבוץ סעד, מתוך "זכרונות סעד בקו וצבע", 2026 (באדיבות תמנע ומשה אש בינימוב)

לאחרונה הזדמנתי לקיבוץ משמר העמק. השתתפתי שם בשיח גלריה בנושא "עזבונות אמנות". האירוע נערך במועדון לחבר לרגל תערוכה מעבודותיו של יצחק בן־מנחם (1903–1969), ממייסדי משמר העמק, אמן שיצר בראש וראשונה למען החברה שחי בה: קישוטים לחגים ולאירועים, כרזות ותפאורות. זאת ועוד, בשנת 1935 ייסד עם האמן אברהם (טושק) אמרנט, חבר קיבוץ מזרע ,את ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי, ארגון שתרם רבות לקידום מעמד האמן והיצירה בחברה הקיבוצית.

הינה כמה עבודות שלו שאהבתי:

במבואה למועדון נגלו לעיניי יצירות קרמיקה מיוחדות: כלי המטבח הקיבוציים שנוצקו מקרמיקה. נוסטלגיה במיטבהּ. את הכלים יצר פנקג' שרמה, אמן חבר משמר העמק, שמוצאו מ... הודו, איש שכולו חום ואהבה. הוא חי בקיבוץ כבר למעלה משלושים שנה ובחיי היום יום הוא פרויקטור בחברת התוכנה אידאה.

ובאולם עצמו חיכתה לי הפתעה:

לפני שנים בעת שלימדתי עברית בבית הספר לתלמידי חו"ל, לימדתי שיעור על הקולנוע הישראלי, מעין מבוא לחברה ולתרבות הישראלית ואמצעי משובב נפש ללימוד השפה. שמתי לב אז שלא פעם במאי הסרטים הישראלים השתמשו בשידורי הרדיו כסַמָּן היסטורי–חברתי המעגן את הסרט בתקופה מסוימת. הינה קיצור הדברים;

• מחבואים (1980), הבמאי דני וולמן – שידורי רדיו המחתרת "קול ציון הלוחמת" כחלק מסיפור התבגרותו של נער ירושלמי בימי המנדט הבריטי.

• 
  

• הקיץ של אביה (1988), הבמאי אלי כהן – שידורי "המדור לחיפוש קרובים" כחלק מסיפורה של אלמנה המגדלת את בתה בצל זיכרונותיה מהשואה.

• 
  

• מצור (1969), הבמאי ג'ילברטו טופאנו – שידורי הרדיו כאמצעי לפריצת "המצור" החברתי של האלמנה, גיבורת הסרט.

• 
  

• קזבלן (1973), הבמאי מנחם גולן – התוכנית "פרקי חזנות" שאביה של רחל אהובתו של קזבלן מאזין לה בארוחת הצוהריים, מדגישה את התנשאותו של בעל הבית. ואז לקראת סוף הסצֵנה, כשנשמעת מהדורת החדשות הנפתחת בביטוי "דובר צה"ל מודיע", נופלות המחיצות.

• 
  
• 
  

המאמר המלא: רדיו חזק.

את הרדיו מוצאים לעיתים באמנות במרחב הציבורי. הינה דוגמות;

2017, "קול ישראל מירושלים", ענת ואילן ברמן, גן דניאל, ירושלים 2025, Odrob (אברהם לוי), גולדה – בגדים יד שנייה, נחל 68, ערד

על הלשון

רות אלמגור־רמון, רגע של עברית, 2001

בכניסה למועדון חיכתה לי עוד הפתעה פסל ברונזה שיצרה תמימה גזרי (1905–2009) והעניקה במתנה לחברי קיבוץ משמר העמק. אל סיפורה יוצא הדופן התוודעתי לפני זמן מה בעקבות ציור קיר שתיעדתי בכפר הנוער ימין אורד, ובו נראים טקס הבאת הביכורים, ובו ילדים הצועדים לעבר מדרגות בניין הטכניון בחיפה.

תמימה גזרי, שהייתה תלמידתו של אמן ציורי הקיר דייגו ריברה, ציירה את הציור ב־1935 לבקשתו של ד"ר אלברט פ' שולמן, מייסד ה־Cejwin Camps בקטסקיל, ובמשך חמישים שנה שימש הציור נקודה מרכזית באודיטוריום–בית הכנסת בשעה שנערכו בו התכנסויות. ב־1985 שימרה האמנית את הציור, וכשהמקום נסגר בשנת 1990 הוא הועבר למוזאון היהודי בפילדלפיה ואחר כך לניו יורק. לאחר זמן מה החליטה האמנית להעבירו לכפר הנוער ימין אורד, כדי יישאר בקרב בני נוער.

ומה לתמימה ולמשמר העמק?

היא נולדה בפינסק כפרומה נימצוביץ ובינקותה עברה עם משפחתה להתגורר בברוקלין. כשבגרה למדה הוראה ב־JTS ואחר כך למדה אמנות ב־Master Institute of United Arts וסיימה בשנת 1930. באותה שנה נסעה לטייל בארצות רחוקות והגיעה גם לארץ ישראל, לקיבוץ משמר העמק. היא התגוררה שם זמן מה, לימדה אמנות במוסד החינוכי ויצרה. במשמר העמק הכירה את צבי גזרי, ממייסדי משמר העמק. ב־1938 נישאו השניים ועברו להתגורר בארצות הברית. תמימה הייתה למורה ומחנכת ב־JTS, ומשנת 1940 עמדה בראש מחלקת החינוך לאמנות במוסדות היהדות המתחדשת. צבי גזרי היה מהנדס תעשייה וממציא פטנטים.

תמימה שהאמינה בכוחה של האמנות, החליטה לצייר בבית הכנסת של היהדות המתחדשת סצֵנות מחיי היום יום בארץ ישראל שאליה מן הסתם התגעגעה, והדגישה שאפשר גם כך לעטר את בית הכנסת, לא רק בסמלים ובצורות מופשטות אלא גם בתיאורי דמויותיהם של החלוצים הבונים את ארץ ישראל.

ריאיון עם תמימה גזרי על ציוריה בבית הכנסת.

על הלשון

שמה העברי של האמנית תמימה הוא מן הסתם תרגום השם היידי שהעניקו לה הוריה – פרומה: צדיקה, אדוקה באמונתה, שהרי שם התואר תמים במקרא עניינו יושר, צדיקות, שלמוּת רוחנית כמו למשל בפסוק "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק" (תהלים טו, ב), ושם המשפחה של בן זוגהּ צבי גזרי הינו תרגום השם "שניידר" – חייט, שמלאכתו היא גם לגזור.

תמימה גזרי שציוריה היפהפיים המעלים ניחוחות מראשית ההתיישבות בארץ ישראל, ימים של תום ואמונה, ראויים לתשומת לב, יש לשמור אותם ולהציגם, הם יכולים לחזקנו בימים אלה.