בֵּין פְּסִיחוֹת חַיַּי
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: לפני 4 ימים
ואנו נעים ונדים בין פסח ובין יום השואה, בין יום השואה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל;
מירון ידידי, נינו של ד"ר אהרן מאיר מזיא, הוא משורר פורה ושיריו מורכבים, לעיתים הוא מגיש לקהל קוראיו מעין כתבי חידה. השנה בחג הפסח התפרסם בעיתון "ישראל היום" שירו הנוקב "פְּסִיחוֹת אִישִׁיּוֹת". נשביתי.
הינה כמה הארות עם קריאת השיר;
א. חמ"ץ – המשורר עושה בשיר שימוש מגוּון בשורש זה, הניצב במרכזו של חג הפסח;
הוא כותב "רק כדי שלא ייחשב שהחמיץ משהו מסיכויי חייו", כלומר, כולנו עסוקים יום יום בבחינה ובדיקה של הצלחותינו וכישלונותינו, הישגינו והחמצותינו.
החמץ נעשה חמוץ בעקבות תסיסתו. כיצד התפתח ממשמעות זו הביטוי החמצת הזדמנות? כנראה, מפירוש רש"י לפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יז). וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת – ר' יאשיה אומר אל תקרא כן אלא: ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה.
בבית השלישי שוב נזקק מירון לשורש חמ"ץ וכותב: "'חמוצים' היינו לפרעה ועתה מצויים במולדת שבה אפילו המרור חדל להיות נוכרי", וכך שם התואר חמוצים מקשר בין גלות מצריים ובין ימינו, ומאזכר את הביטוי שטבע ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בכנסת בשנת 2017: חמוצים ככינוי גנאי לאנשי האופוזיציה.
ב. עק"ב – בבית האחרון הוא כותב: "היו ימים בהם נבהל אדם מאלה שאחריו עוקבים / עתה מתהלל המתהלל רק בריבוי עוקביו", וכך מעלה את השאלה אם מעמדנו בעולם תלוי במספר העוקבים אחרינו בתקשורת החברתית??!. בדבריו הוא משתמש במשמעיו השונים של הפועל לעקוב: האחד מעולם הריגול והבלשות – לעקוב אחרי מישהו והאחר – לצרוך באופן קבוע מידע באתרים מסוימים במרשתת.
והערה אישית, לאחרונה כשהתפעלתי מן המרק שטליה בתי הכינה, היא הסבירה: "המרק טעים כי עקבתי בדייקנות אחר הוראות המתכון באתר". חשתי שהיא עושה שימוש באנגלית, אך ייתכן שיש לקבל את זה כחלק מהתפתחות העברית...
פסחתי – גבת היא הקבוצה ע"ש קדושי פינסק. זאת ידעתי, אך משום מה מעולם לא התעמקתי בסיפורם של קדושי פינסק. והינה סיפר לי ידידי מְשמר ציורי הקיר שי פרקש שראה אצל האדריכלית יעל ריסקין שני תצלומים של קיבוץ גבת משנות השלושים. הסתקרנתי וטלפנתי אליה. יעל התרגשה ושאלה את יודעת מה התאריך היום – 5 באפריל, יום הרצח של קדושי פינסק. אין מקריות בעולם.
יעל היא בתו של האדריכל אשר גלייברמן, אשר נולד ב־1903 בפינסק, ובהיותו בן עשר (1913) נשלח עם שני אחיו: אהרן (היושב במרכז) ואריה לארץ ישראל, ללמוד בגימנסיה הרצליה.
ב־1915 בעת מלחמת העולם הראשונה גורשו היהודים מתל אביב, חלקם צפונה, חלקם למצרים ובעלי הנתינות הזרה נשלחו למולדתם. האחים גלייברמן שבו אז לפינסק.
ארבע שנים אחר כך אזור פינסק נכבש מידי הגרמנים והיה לטריטוריה פולנית, אך הבולשוויקים (הרוסים) טענו שהשטח שייך להם. על רקע זה פרץ גל פוגרומים. אחד מהם התחולל ב־5 באפריל 1919 בפינסק. חיילי הצבא הפולני רצחו 35 יהודים, ובהם אהרן גלייברמן, אחיו של אשר (בתצלום הוא חובש כאפייה).
וזה סיפור הטבח: ב־5 באפריל 1919 התכנסו בבית העם בעיר 75 נבחרי ציבור כדי לדון בחלוקת העזרה הכספית ששלח ארגון הג'וינט ליהודי העיר לקראת חג הפסח. כשהדיון עמד להסתיים, התפרצו לאולם חיילים פולניים, שדדו את המשתתפים ואסרו אותם. הם הובילום למשטרה, ושם הואשמו בתכנון פעולות חבלה בעיר לטובת הבולשוויקים. תוך פחות משעה הוצאו מקרב הנוכחים 35 אנשים, הוצעדו לכנסייה, הועמדו ליד הקיר החיצוני שלה והוצאו להורג. עם שחר התגלה ששלושה מהם עודם בחיים וגם הם נרצחו.
יעל ריסקין הציגה בפניי גם את מגילת פורענויות, שכתב אברהם אשר פינשטין. במגילה הוא תיאר את קורותיה של קהילת פינסק מימי מלחמת העולם הראשונה ואילך, ובפרקים 17 ו־18 הביא תיאור מפורט של מעשה הטבח.
בעקבות הטבח נרעש העולם היהודי ורבו התגובות. כך כתב המשורר יצחק קצנלסון במילים פשוטות, נוגעות ללב (לפי גילי חסקין);
"חלמתי. אני מובל / ברחובות עיר / ומועמד אל קיר / של מנזר [...]
ומן המנזר / יתגנבו צללים / והמה כהים / כמהים – / מן המנזר. /
וסביב סביב / יגששו. / בעפר רגליי יתפלשו / וילחשו חרש: / ישו".
בעקבות האסון הכבד עלתה משפחת גלייברמן לארץ ב־1920 והתיישבה בתל אביב. האב חיים גלייברמן הקים את בית המסחר הראשון לחומרי בניין בעיר בבית גבריאלביץ (דרך יפו 13), והאחים אשר ואריה חזרו ללימודים בגימנסיה הרצליה.
דאר היום, 22 ספטמבר 1922, עמ' 1
וגבת – הרשל פינסקי שהיה אחד מניצולי הטבח (אומרים שיצא במקרה החוצה מן הכינוס), קיבץ סביבו חבורת צעירים שנתכנתה "הקבוצה על שם קדושי פינסק", ובחנוכה שנת 1926 – לפני 100 שנה – הם עלו על הקרקע בעמק יזרעאל והקימו את קיבוץ גבת. ביומן הרשת שלי בעבר כתבתי על הרשל פינסקי והבית שהוקם לזכרו.
נחתום ברישומים שיצר האומן אריה אלואיל (1901–1967) לחג החירות תש"ח: פרקים למסיבות פסח; שימו לב למגוון הסמלים: מגן דוד, לוחות הברית, שופר, פך השמן, ירושלים ו... משוריין. בין הלוחמים ניצבת גם לוחמת אחת, ובגיבורי ישראל מופיעה דבורה הנביאה. בהערותיו הציע האומן להוסיף עוד נשים: את יהודית ואת אסתר. הוא גם מציג את לוחם הגטו במקביל ללוחם התקומה.
שנה אחר כך צייר האומן ציורי קיר במחנות הצבא, ומעניין לראות את התפתחות הדימויים שבהם השתמש. ציורים אלה הוטמעו ב־1963 בהגדה של פסח שאייר. הינה כמה מהם;
תודתי לבתו רותי שפרלינג שחשפה אותם לעיניי.
תגובות
דניאלה מלר, אומנית רב־תחומית החיה במיתר שיתפה אותי בחוויותיה משיעורי החלילית עם המורה צילה רון. את דניאלה הכרתי כשתיעדתי בסקר אמנות הקיר בישראל את יצירות הקיר שלה. הינה כמה מהן;
2017, ציור; 1999, תבליט קרמיקה
אל סיפור חייה התוודעתי רק עכשיו; היא נולדה ב־1947 באריאנה שבתוניסיה למשפחת מימון, ובגיל שש נשלחה ללמוד עברית בכותאב – בת יחידה בין בנים. ב־1956 עלתה ארצה עם בני משפחתה, בתחילה התגוררו עם סבתהּ במושב שרשרת ולאחר שנה התיישבו בנתיבות, בבית קטן – 36 מ"ר ולצידו משק עזר. אביה קיבל משרה כמנהל עמידר. ב־1967 סיימה דניאלה את בית הספר לאחיות מוסמכות בבית החולים המרכזי לנגב (היום סורוקה) ועבדה שם עד 1988 במחלקה הנוירוכירורגית, ברובן כאחות אחראית מחלקה. בשנים 1989–1994 עבדה כאחות חדר מיון ובו־בזמן לימדה ציור בחוגים קהילתיים בלימודי המשך באוניברסיטת בן־גוריון. ב־1994 פרשה מהעבודה ומאז מקדישה את זמנה לאומנות.
צילה רון בצעירותה; צילה ואברהם רון עם בנם, בביקור בנתיבות (עומדת לידה דניאלה מלר), 1963
סיפורה קשור לתקופה שחיה בנתיבות. זה היה בשנת 1957 בני הזוג צילה ואברהם רון הגיעו לעיירת העולים מירושלים כדי לעזור במערכת החינוך. צילה הייתה המחנכת של דניאלה, "המורה המשמעותית ביותר שלה", לדבריה. צילה לימדה את תלמידיה לנגן בחליליות. כשהחלה השנה והחליליות שהזמינה עדיין לא הגיעו, והיא לקחה סרגלי עץ, סימנה עליהם את החורים כמו בחלילית, וכך למדו את מנח האצבעות.
לימים בשנת 2018 ציירה דניאלה בשמן את זיכרונותיה מן התקופה ההיא;
"תווים ושברים פשוטים", 1.06X0.6 מטר; "עשור למדינה", 1.02X1.25 מטר
ביצירתיות רבה החליטה צילה לנצל את לימוד התווים להקניית השברים הפשוטים. כך נראתה המחברת של דניאלה מן השיעורים הללו.
יאיר בן־אורי, בנו של האדריכל האומן מאיר בן־אורי, הזכיר את ציורו היפהפה של אביו, ציור המעטר את הכיפה של בית הכנסת בכפר הרא"ה משנת 1935. בכיפה שיבץ האומן את כלי הנגינה הנזכרים בתהילים קנ, ג–ה;
הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר; הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל; הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע; הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.
עוד מידע על הציור, סקר אמנות הקיר בישראל.
סמדר כמה נפלא, סיפורים ופסיחות מעניינות