וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים ... וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם

לפני 4 ימים
זמן קריאה 4 דקות

בימים כה קשים ולא מובנים אני מחפשת את הדרך להבין את שלא ניתן להבין, לקבל אות, סימן או רמז מן היקום, שינחה אותי באיזו דרך עליי לצעוד, כיצד לנהוג ובמה לדבוק. עולמי–עולמנו שינה פניו לחלוטין.

והינה קורטוב של תקווה בפרוס עלינו חג האביב, חג החירות;

זה שנים רבות אני מתגוררת בשכונת קריית היובל בירושלים, לא רחוק מבית הספר כי"ח – ביה"ס לחירשים וכבדי שמיעה (בורוכוב 7) – ומדי יום אני חולפת על פניו. מבחוץ הבחנתי בפסל מיוחד שמוצב בחצר בית הספר, ותהיתי מדוע בחרו להציב דווקא שם את דמותו של הילד המחלל בחליל...

לאחרונה נודע לי סיפורו של הפסל. זוהי יצירתו של האמן דניאל כפרי, שעל האנדרטה שעיצב לזכר מסעם של יהודי אתיופיה לארץ ישראל, סיפרתי באחת הרשומות שלי. הוא יצר אותו בשנות השבעים באבן שנחצבה באזור ירכא בגליל. הפסל מנציח את המעשייה החסידית על הילד האילם שתקשר עם סביבתו רק באמצעות צלילי חלילו. והינה ביום הכיפורים כשהתלווה לאביו לתפילות בבית הכנסת, החל מחלל בחלילו. המתפללים נרעשו ונזעקו, אבל הרב הסביר להם ופניו קורנות, שזו התפילה הרצויה ביותר. כמה מן הסופרים העבריים סיפרו אותה בלשונם. הגרסה המוכרת ביותר היא "החליל" של ש"י עגנון.

פסיפס, אליעזר אנסקי, תרס"ט 15 תל אביב־יפו, שנות ה־50*

הינה סיום הסיפור:

"... כיון ששמע הבעש"ט את הקול, קיצר מכפי הרגלו. אחר התפילה אמר: תינוק זה בקול חלילו העלה כל התפילות והקל מעלי, שתינוק זה אינו יודע כלום, ומאחר שכל היום הקדוש ראה ושמע תפילת ישראל, נתלקח בו ניצוץ קדשו כמו אש ממש, ואש תשוקתו בערה בו בכל פעם יותר ויותר, עד כלות נפשו ממש, ובחוזק תשוקתו חילל באמיתות נקודת לבו בלא שום פניה, רק לשמו יתברך לבדו, והבל פיו הנקי התקבל מאד לפניו יתברך, ועל ידי זה העלה כל התפילות".

**פרסקו, האמנים שרגא ווייל ושמוליק כץ, חדר האוכל עין המפרץ, 1954**

הגרסה של שלום אש הובאה בסיפורו "הצדיק הכפרי", שם מתקשר יאשעק בעזרת שריקה. הינה סיום הסיפור;

"ויאשעק עומד ולוטש את עיניו. כלם בוכים, כלם מתפללים, כלם קוראים אל האלהים בחזקה, וגם הוא חפץ לעשות כמוהם. גם הוא חפץ להתפלל. [...] הוא חוטף את סדורו, פותח אותו במקום הקפול, אצל קריאת־שמע, ומתחיל: –א־ל מ־ל־ך נ־א־מ־ן! אבל התפלה הזאת אינה מלבבת אותו. הוא אינו מבינה, [...] הוא חפץ להודות ולהלל באמונה, מעומק לבו... הוא ירא את היהודים המתפללים, הקהל הגדול המתפלל באופן אחר, אך תאותו גוברת עליו [...] הוא מוכרח! והוא נותן את אצבעותיו אל פיו... ושריקה חדה עוברת על פני בית־הכנסת הבוכה. כל קהל המתפללים חרדו. [...] פתאם פונה הרב הקדוש מכותל המזרחי אל הקהל ושואל: 'איה הצדיק אשר קרא את גזר־הדין, אשר נקב וחדר לתוך השמים דרך ענני־עופרת ויתן דרך לתפלותינו לעבור שמה? אבל הצדיק לא היה עוד בבית הכנסת... הוא ברח משם, פשט את נעליו, שם אותם על שכמו והוא צועד הלוך וצעוד אל כפר מושבו".

**תבליט קרמיקה, גדולה עוגן, קמפוס גבעת רם ירושלים, 1963**

על הלשון

המילה "חליל" הנזכרת חמש פעמים בתנ"ך – משמעה אינו ברור. יש הסבורים שמדובר בכלי הקשה, מעין תוף, שהרי אם החלילים, כפי שנאמר בכותרת דבריי, בוקעים את הארץ, כלי הנגינה הקרוי בפינו "חליל" אין בו די עוצמה לשם כך.

ראו מאמרו של בנימין אמיתי.

מוזאיקה אילון, בית הכנסת הצעירים, המ"ג, קריית מלאכי; דוד אבשלום, רמת דוד, שנות השמונים; יעל וולף־פורטוגז, גבעת הצבר, נס ציונה, 1999–2000;

בלימודי התואר הראשון בחוג ללשון העברית למדתי כמובן גם ארמית מקראית. זכורים לי מאז הפסוקים בספר דניאל שבהם ציווה נבוכדנצאר מלך בבל על כל נתיניו להשתחוות לפסל הזהב כשיישמע קולם של כלי הנגינה, והזהיר כי זה אשר לא יקוד לפסל, יושלך לכבשן אש בוער. חינו הלשוני של הקטע טמון במקבץ שמות כלי הנגינה המופיעים בו.

בְּעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא [קרן] מַשְׁרוֹקִיתָא [חליל] קיתרס [מעין כינור] שַׂבְּכָא [מעין נבל] פְסַנְתֵּרִין [המילה היוונית פסלטריון התגלגלה לארמית (מעין נבל)], סוּמְפֹּנְיָא [מעין חמת חלילים], וְכֹל זְנֵי זְמָרָא תִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא, דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא. וּמַן דִּי לָא יִפֵּל, וְיִסְגֻּד בַּהּ שַׁעֲתָא יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא יָקִדְתָּא. (ג, ה–ו)

משרוקיתא, קתרוס, שבכא, סומפוניא, האיורים מתוך מאמרו של יואל בריל, זמירות ישראל: שמות כלי הנגון ותבניתם.

הצעירים חנניה (שדרך), מישאל (מישך) ועזריה (עבד נגו) שהוגלו מירושלים בימי המלך יהויקים והובאו לארמונו של נבוכדנצאר סירבו להשתחוות לצלם המוזהב, הושלכו לכבשן הרותח, ו... שרדו. נעשה להם נס. בסיפורם של השלושה נזכרתי בזכות גלויה שנשמרה בארכיונו של סבי ראובן גוטליב.

תהיתי מהם הפסלים הללו? חיפוש עצים במרשתת העלה שהגלויה היא אחת מסדרת גלויות שהפיק האמן Domenico Mastroianni (1876–1962). הוא נהג לפסל בחומר סצֵנות שונות מן התנ"ך, מן הברית החדשה ועוד, לצלם אותן לגלויות ומיד לאחר מכן היה מפרק את הפסלים. כך היה יכול למחזר את החומר.

הינה עוד גלויות פרי יצירתו:

מימין: היום הראשון לבריאת העולם – בריאת האור, שבירת לוחות הברית, ארמון המלך שלמה

בחליל נתקלתי לאחרונה בסרט תיעודי מרתק על ההכנות לרטרוספקטיבה מיצירות האמן יאן ורמיר (1632–1675), תערוכה שנערכה ברייקסמוזאום באמסטרדם ב־2023. אוצרי התערוכה אספו 28 מציוריו מכמה וכמה מוזאונים בעולם (כיום מוכרים כ־35 ציורים של יאן ורמיר) ובמהלך ההכנות (2020–2022) הם בחנו באוסף הגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון את הציור "נערה צעירה עם חליל". בעקבות בדיקתם היסודית נקבע שהציור אכן צויר בסדנת האמן, אבל לא במכחולו. הטכניקה של הציור שונה ועדינה פחות: הקווים בלתי מדויקים, הוא נעדר שקיפויות, הפרספקטיבה לקויה ואין כמעט שימוש באור מבוּקר.

**סדנת ורמיר, נערה צעירה עם חליל, 1666–1667**

אפשר למצוא תשובות בכל מיני דרכים. מוכרת תפילת השלווה, שמתברר שחיבר אותה הכומר הפרוטסטנטי אמריקני ריינהוֹלד ניבּוּר והיא אומצה בין השאר, בארגון אלכוהוליסטים אנונימיים.

אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,

אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

ב־4 במארס 2026 כתב אלכס אפשטיין בפינתו הצנועה בעיתון הארץ – קצרצר, גרסה אחרת לחלוטין;

נוסעים אנונימיים בזמן

מישהו אמר, כבר תשעים ימים לא חזרתי לעבר כדי לתקן אהבה נכזבת. ומישהי נשבעה ששבע שנים חלפו מאז שנסעה לעתיד, וגם זה רק לשלוש שנים קדימה, כדי לדלג על מלחמה. השלישי הודה, הוא בכלל מהמאה השלושים, והוא מגיע לסדנה הזו משם פעם בשבוע. וכלום קראו: 'כרונוס, תן לנו את השלווה לשנות את מה שלא ניתן לקבל, ואת האומץ לא לשנות את כל השאר. עם הפרדקוסים נסתדר לבד'".