בימים כה קשים ולא מובנים אני מחפשת את הדרך להבין את שלא ניתן להבין, לקבל אות, סימן או רמז מן היקום, שינחה אותי באיזו דרך עליי לצעוד, כיצד לנהוג ובמה לדבוק. עולמי–עולמנו שינה פניו לחלוטין. והינה קורטוב של תקווה בפרוס עלינו חג האביב, חג החירות; זה שנים רבות אני מתגוררת בשכונת קריית היובל בירושלים, לא רחוק מבית הספר כי"ח – ביה"ס לחירשים וכבדי שמיעה (בורוכוב 7) – ומדי יום אני חולפת על פניו. מבחוץ הבחנתי בפסל מיוחד שמוצב בחצר בית הספר, ותהיתי מדוע בחרו להציב דווקא שם את דמותו של ה

מדי פעם בפעם אני מהרהרת בשאלה מה חשים צאצאיהם של אנשי ציבור, אנשים שזכו להכרה בציבור בשל פועלם, ידוענים; האם הם שמחים וגאים בייחוסם והולכים בדרך שסללו להם אבותיהם או אימהותיהם או שמא הם מנסים להיבדל מהוריהם וללכת בדרך שונה לחלוטין. פגשתי רבים כאלה, וכל אחד פילס לו דרך משלו; בכתיבת הביוגרפיה של ד"ר אהרן מאיר מזיא "חמש עטרות" עבדתי עם ניניו אורני ומירון איזקסון – אורני עורך דין ומירון אף הוא עורך דין העוסק כבר שנים בכתיבת שירה ופרוזה. שניהם חזרו וציינו שהד"ר מזיא – סבא רבא שלהם