ואנו נעים ונדים בין פסח ובין יום השואה, בין יום השואה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל; מירון ידידי, נינו של ד"ר אהרן מאיר מזיא, הוא משורר פורה ושיריו מורכבים, לעיתים הוא מגיש לקהל קוראיו מעין כתבי חידה. השנה בחג הפסח התפרסם בעיתון "ישראל היום" שירו הנוקב "פְּסִיחוֹת אִישִׁיּוֹת". נשביתי. הינה כמה הארות עם קריאת השיר; א. חמ"ץ – המשורר עושה בשיר שימוש מגוּון בשורש זה, הניצב במרכזו של חג הפסח; הוא כותב "רק כדי שלא ייחשב ש החמיץ משהו מסיכויי חייו", כלומר, כולנו עסוקים יום

"אני בוחר להתחיל במושג 'בית'. אפילו לפני 'הורים'. כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי' [...] מאז שאני זוכר את עצמי לא היתה משמעות למילה הזאת – בית. [...] אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות; בית־ילדים א', בית־ילדים ב'. בית־הורים. בית־תינוקות. אף פעם לא 'בית'" , נחשון גולץ. גם אני עד היום יכולה להזכיר את בית הוריי בקיבוץ ולקרוא לו "חדר", אף שכבר שנים רבות זהו בית בן ארבעה חדרים לפחות... אנחנו האחים לבית ברק בחדר ההורים. בדצמבר 2000 התפרסמה בעי

שנה חדשה בפתח – שנת תשפ"ה. כמעט שנה חלפה מאז 7 באוקטובר והמילים עדיין מתקשות להתחבר זו לזו כדי לבטא את תחושותיי. ואם אני מנסה לנסח את המערבולת שגועשת בקרבי, הרי אלה חוסר בהירות, חוסר היגיון, חוסר שליטה, חוסר הבנה ואולי גם, אם אני מוכנה להיכנע לרגש הזה, חוסר תקווה. ובכל זאת אני מחליטה לכתוב, לחפש את הבהירות, ההיגיון וההבנה במה שבנינו בארץ הזאת, בחברה הישראלית החזקה רבת הגוונים, המסורות והמנהגים. בַּמִּקְלַחַת בַּמִּקְלַחַת מִתְקַלְּחִים כֻּלָּם בְּיַחַד גַּם גָּדוֹל וְגַם קָטָ