בית – רק בצירופי סמיכות
- Smadar Barak
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 5 דקות
"אני בוחר להתחיל במושג 'בית'. אפילו לפני 'הורים'. כי בית זה המקור, זה השורש. מעולם לא היה לי 'בית שלי' [...] מאז שאני זוכר את עצמי לא היתה משמעות למילה הזאת – בית. [...] אף פעם לא שמעתי את המילה בית כשלעצמה, תמיד רק בסמיכות; בית־ילדים א', בית־ילדים ב'. בית־הורים. בית־תינוקות. אף פעם לא 'בית'", נחשון גולץ.
גם אני עד היום יכולה להזכיר את בית הוריי בקיבוץ ולקרוא לו "חדר", אף שכבר שנים רבות זהו בית בן ארבעה חדרים לפחות...
בדצמבר 2000 התפרסמה בעיתון הארץ כתבה שבה הגדיר נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה את החינוך בקיבוץ כניסוי אכזרי באלפי ילדים. לדבריו, מטרת הניסוי הייתה יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה. הוא הוסיף שכתוצאה מכך הפכו רבים מן הילדים שגדלו במערכת החינוך המשותף נכים רגשית, עשוקי משפחה ובית, נטולי זהות מגובשת, לעיתים קורבנות להתעללות מינית בחדר הילדים המופקר.
דבריו מהדהדים את תמונות ילדותי: גדלנו במרחב פרוץ, לא מוגן, והערכים שחונכנו עליהם הוצגו לפנינו כבלתי ניתנים לערעור. ככה זה! אולם איני מזדהה עם נימת דבריו, אין בי כעס על כך. מייסדי התנועה הקיבוצית האמינו שזו הדרך וניסו...
יעל נאמן, בת קיבוץ יחיעם הקדישה את ספרהּ "היה לך טוב או היה לך רע?" (2024) לבחינת דבריו של נחשון גולץ.
את הציור על הכריכה ציירה מיכל כרמון, אמנית בת קיבוץ רעים ובו נראים אחיה רביב מרום וחברי קבוצתו בבית הילדים. הציור המקורי שציירה מיכל נשרף ב־7 באוקטובר כשבית אחיה בקיבוץ עלה באש המחבלים.
מאז 7 באוקטובר זירת האמנות בארץ גועשת בתגובות לאירועים המטלטלים שאנו חווים. אפשר לראות זאת באין־סוף התגובות באמנות במרחב הציבורי וגם בתערוכות הרבות שמוצגות בגלריות ובמוזאונים ברחבי הארץ. אחד הנושאים שמרבים לעסוק בהם הוא בית.
אביא לפניכם כמה דוגמות מעניינות, אגב חלק מן היצירות הללו שנוצרו עוד לפני 7 באוקטובר קיבלו אחר כך משמעות נוספת.
האמנית ריקי תירם התגוררה "רק" חמש שנים בקיבוץ ארז לפני 7 באוקטובר 2023. בימים ההם פיסלה בתים מקרמיקה בהשראת בתים שונים בעולם. כשפונתה מביתה אחרי 7 באוקטובר, נדמָה יצירתה. אך דווקא מראות הבתים ההרוסים בעוטף, עוררו אותה לחזור וליצור. בתערוכה בקיבוץ ברור חיל "התאספות – תערוכת אמנות בחדר האוכל" ("זומו, המוזאון שבדרך") היא הציגה בתי קרמיקה שבורים וחרבים אך בו־בזמן מהוקצעים וצבועים בקפידה בגוני כחול, אולי רמז לעתיד טוב יותר.
בבית הגפן בחיפה הוקדש השנה חלל תצוגה לזכרם של בני הזוג חיה וד"ר אמיל תומא – היא אמנית קרמיקה יהודייה (1931–2009) והוא היסטוריון ערבי (1919–1985), ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית. קירות רבים של חיה תומא מייפים את רחובותיה של חיפה, בעיקר בוואדי ניסנס.
כשנכחתי בטקס חנוכת המקום, חשתי כאילו נקלעתי לימים אחרים, לזמנים עברו. בחלל הקטן הופיעו שני אומנים: נגן גיטרה ורקדנית, הוא ישוב על הדום, היא מחוֹללת לקול נגינתו, וקהל המוזמנים ניצב כחומה מסביבם, עוטף אותם. אחר כך נישאו דברי ברכה – בעברית ובערבית, ואני לצערי חשתי זרה, לא הבנתי את כל מה שנאמר...
בחלל התצוגה מוצגת "יחידות" – בניינים עשויים גבס, המזכירים את סגנון האדריכלות הקיבוצי לפני ימי ההפרטה; "בהצבתה את הבתים [...] על מדפי עץ היא מנשלת אותם מחזותם המגֵנה, חושפת את העמדת הפנים שלהם כמקלט בטוח ויציב והופכת אותם באחת לחלל נודד, חסר שורשים ויציבות, ארעי [...] הבתים החתומים וחסרי היציבות ממשיכים להדהד את התערערות תחושת הביטחון והקהילתיות שאורח החיים אמור לספק" – כתבה ב־2012 האוצרת שוש גרץ, כשהעבודה הוצגה לראשונה. נראה שבעקבות 7 באוקטובר המסר של העבודה קיבל משנה תוקף.
בבית שטורמן בעין חרוד בתערוכה שאצרה עפרה ברעם – "הפילוג", הוצגו יצירות שעסקו בפילוג בתנועה הקיבוצית בראשית שנות החמישים. נולדתי אחר כך, ועם זאת שמעתי בילדותי סיפורים על שהתרחש אז: על מחלוקות, שסעים ומריבות שקרעו את החברה הקיבוצית בימים ההם. עד היום לא ברור לי מה בדיוק חולל את הפילוג. גדלתי בקיבוץ גבת וידעתי שהקיבוץ השכן יפעת נבנה בידי המתפלגים מגבת ועוד קבוצת חברים מרמת דוד שהצטרפה אליהם. זהו.
אחת העבודות המעניינות שמוצגות בתערוכה היא בית משוכפל (אובייקט ונוסחה), 2023 – יצירתו של יעקב חפץ. האומן יצר אובייקט – בית קיבוצי אדום משוכפל, מבנה שאינו מעוגן, כמו צף במרחב, וניסה להמחיש כך את השינוי שהתרחש בתוך עצמו. לידו הציב את הנוסחה, מעין הסבר לאובייקט, שהוא בעצם מָשָׁל לניגודים המתקיימים בתוך עצמם: א – איחוד הקבוצות והקיבוצים, מ – הקיבוץ המאוחד.
בתערוכה במבואת היכל שלמה בירושלים ראיתי הרבה יצירות מעניינות של תלמידים ומורים. המורה מלכה אלכסנדר שקראה להדפס שלה "הבית מבארי", ביארה: "[...] מראות הבתים השרופים נחקקו בי. [...] ההדפס וההכפלה נותנים תחושה של גורל משותף, תחושה של כאב וזיכרון קולקטיבי [...]. מתוך הבד השרוף והפרום מגיחה תפילה שתעטוף אותנו בתקווה וישועה".
את קו האופק של המושב יצרה האמנית רינת גוטליב יפתח מ... שקיקי תה, שצורתם בתים קטנים. על כל אחד מן השקיקים היא רקמה בחוט פריטי נוף כפרי. יצירה קסומה זו הוצגה בתערוכה בנהלל שבעמק יזרעאל.
ואיך הוצגו ביצירות בימים אלה שיכוני העולים החדשים?
האמנית רוזה יגזאו הציגה בתערוכת היחיד שלה בבית האמנים בירושלים את המיצב "לבנות שחורות" – איך לקרוא את שם המיצב: לבָנות, לבֵנות, לִבנות – נראה שבמתכוון לא נוקדה המילה, ואנו הצופים מוזמנים לבחור את הקריאה המתאימה לנו. היא בנתה את בתי השיכון ברובע ג באשדוד – שם גרה עם בני משפחתה אחרי עלייתם ארצה מאתיופיה – קוביות קוביות בגדלים שונים. את הקוביות הכינה מחומר, שהוא תערובת הבנייה האתיופית המסורתית: אדמת חרסית (שליקטה יגזאו באזור חצבה, שם היא מתגוררת כיום), קש וחול, ואת המבנים הללו הציבה על לוחות מחומר ממוחזר. על הקירות תלתה ציורי בניינים שציירה בפיגמנט, אף הוא הופק מתערובת הבנייה המסורתית.
ביצירתה ניסתה האומנית להעלות באוב את הסיפורים הפרטיים שלה שאבדו בשיכונים ההם. מבנהו של השיכון כמו הכתיב לעולים החדשים סיפור היסטורי אחיד, אך היא ביצירתה ביקשה לכתוב את ההיסטוריה הפרטית והקהילתית שלה כהיסטוריה מפורקת, בלי לכסות על האלימות ובלי לאחות את השבר, לפי דברי האוצרת מיכל בראור.
באשדוד במוזאון לתרבות הפלשתים עסקו בשאלת הארעיות בעיצוב מקומי בתערוכה גוף. בגד. בית.
את תשומת ליבי משכה היצירה "מעברה" – עבודתו של המעצב יעקב קאופמן משנות התשעים. האומן עיצב בחוט ברזל וריאציות על הבית הארכיטיפי שכמו לקוח מציורי ילדים, בית קט ולו גג רעפים אדום. את עבודתו עשה כמחווה למעברת בת ים – שם התגורר כשעלה ארצה בשנות החמישים. היום במקום המעברה נבנו מגדלים רבי קומות.
בספרה של אומנית הקרמיקה המקסימה רחלי כדמור, אומנית שתיעדתי את עבודות הקיר שלה התוודעתי לשני בתים שיצרה בחומר; האחד הוא בית ילדותה, שם היא מתגוררת גם כיום, בית קטן ולו גג רעפים אדום והאחר – בית המנסה להיאחז בקרקע, אבל אינו כל כך יציב... ואולי זה בית בתנועה, כפי שאפשר ללמוד מסיפור חייה.
רחלי כדמור החלה את דרכה המקצועית בשני תחומי יצירה – הקרמיקה והמחול (היא הייתה רקדנית בלהקת כרמון). בעיניה היצירה בשני התחומים הללו היא יצירה חזותית והמשותף להן היא התנועה הפלסטית, הגמישה והסוחפת הנעוצה במהות היצירה ומהווה חלק בלתי נפרד מתהליכי הגיבוש של הישראליות.
ראינו יצירות שעסקו בבתים בקיבוץ ובמושב, במושבה ובמעברה. נחתום במקבץ של עבודות של שני ציירי קירות, שפועלים היום בישראל ובמרכז ציוריהם – המרקם העירוני, תצרֵף של ערים ובנייניהן.
האמן Ari Marrache החותם על עבודותיו בכינוי Alef.
האמן טל שטח מצייר גם הוא נופים עירוניים ובהם בולטים בתי השיכונים.
ביתנו הפרטי והלאומי התערער מאז 7 באוקטובר 2023. אין לתמוה אפוא על העמדת מושג הבית במרכז יצירות האומנות, שהרי יצירה אומנותית יכולה לשמש עוגן בחיים שעדיין לא התייצבו, ולהציע נחמה, תקווה ומשמעות בזמנים מאתגרים, כפי שכתבה האוצרת גלית גאון בקטלוג התערוכה במוזאון לתרבות הפלשתים באשדוד.
מעניין מאוד
סמדר איזו כתבה נהדרת(דרך אגב נבות מגיע אלי היום)