כְּאִלּו־מְצִיאוּת (Mimesis)

בתחרות המפורסמת בין הציירים היוונים זאוקסיס ופרהסיוס, צייר זאוקסיס אשכול ענבים בצורה כה מציאותית עד שציפורים ניסו לנקר את הפרי. פרהסיוס, לעומתו, צייר וילון שהיה אמין, עד שזאוקסיס עצמו ביקש ממנו להסיט את הווילון כדי לראות את הציור שמאחוריו.

לא פעם בעולם ציורי הקיר בני זמננו האומנים מהדהדים את הסיפור הזה, וציוריהם ממוסגרים בווילון הנפתח אל הצופה. הינה כמה דוגמות;

שכונת סילואן, ירושלים, 2015–2022; כפר הנוער כפר גלים, בנצי ברופמן, 2021; כפר יונה, STYLE (איתי נבט) ויעקב ויטלי, 2021

דוגמה ישנה יותר היא ציור הקיר בבית הכנסת הגדול במושבה מזכרת בתיה, שצויר בסביבות שנת 1927.

סיפור התחרות בין הציירים מעורר את השאלה עתיקת־היומין על מהותה של האומנות בכלל ושל האומנות הפלסטית בפרט – האם על האומנות לחקות את המציאות או שמא עליה לבטא רגש, רעיון או מהות רוחנית, והתשובות לכך משתנות עם חלוף העיתים.

לאחרונה אני חשה בכל אשר אפנה שהמציאות והדמיון הולכים ומיטשטשים. אפשר לייחס את זה לשינויים הטכנולוגיים הרבים שאנו חווים בחיינו, אך אלה מחוללים גם שינוי מהותי בהלוך המחשבה שלנו.

*"שומע? תכתוב לי רשומה על כל העניין הזה של כאילו. אבל לא ארוך מדי, כאילו פסקה שתיים כזה. שיהיה יחסית קליל כאילו. ואם זה יקבל אלפיים חיבובים ומעלה, מבחינתי זה כאילו ביקשת, ובצדק, העלאה במשכורת". ‍‍השימוש הנרחב (ויש שיגידו מופרז) במילת הקישור "כאילו" בשנים האחרונות – מעורר דיונים מעניינים בקרב חוקרי העברית החדשה. ‍‍

כאילו הוא שילוב של שלושה רכיבים: המילים אִם ו־לוּ שלבדן יוצרות את המילה אילו, ובהוספת מילת היחס "כ" מתקבל "כאילו". [...] ההגדרה המילונית: "כמו בַּמַצב המדוּמה ש־". לדוגמה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

‍‍הינה סיבות שהעלו חוקרים לשימוש הנפוץ ב"כאילו" בדורות האחרונים: "כאילו" חדר ללשון הדיבור בהשפעת האנגלית וה־like, שמאפיין מאוד את דוברי האנגלית האמריקאים. ‍‍השימוש ב"כאילו" הוא חלק מהתפתחות תרבותית ולשונית שמבקשת לסייג דברים, לרכך או להרחיק אותם מעצמנו. ‍‍ואולי זו פשוט דרך לאפשר לנו זמן לחשוב כשמרכיבים משפט, ממש כמו "אההה", תפקיד שממלאות גם מעת לעת המילים "כזה", "בעצם", "ממש", "לגמרי" ו"כביכול".‍‍

העצה שלנו: כמו בכל דבר בחיים – אל תרבו בשימוש באותה מילת קישור, הכי טוב: לגוון, לגוון ולגוון!, מתוך הפייסבוק של האקדמיה ללשון העברית.

באחת הפעמים שהגעתי לבניין הספרייה הלאומית מהכניסה העליונה מול משכן הכנסת, נתגלה לעיניי מחזה מוזר. פועל עמד ועבד על יד הגדר המוצבת לפני הכנסת. לא היה ברור מה מעשיו: האם הוא מדביק תמונות על הגדר או אולי מסיר אותן. על עבודתו השגיח מן המדרכה המנהל שלו. לשאלתי מה קורה כאן, הסביר שחברת דימור האשדודית המדפיסה כרזות שונות המשמשות במרחב הציבורי, הוזמנה למקום כדי להסוות את הגדר השקופה שמקיפה את גן הכנסת, ואני הייתי עדה לתהליך הדבקת התמונות. הגדר הלכה והתכסתה בתצלומים של צמחים וכשיצאתי מהביקור בספרייה, אי אפשר היה להבחין בין התצלומים לבין הגן שמשתרע מאחורי הגדר.

באותה הזדמנות הסביר לי נציג דימור מה מקור שם החברה. הקים אותה בן דודו מורדי בשנת 1985 והוא קרא לה כך, כי בצעירותו נהגו להקניטו על ידי חלוקת שמו לשתי הברות: "מור" "די", הברות שאמירתן במהירות ללא הפסקה, נשמעת – דימור. בדרך זו נהגנו בצעירותנו לומר את המילה תירס: תי רס, תי רס, תי רס, ונוצרה המילה – סטירה וכך גם נוצר בעברית הביטוי ינתי פרזי...

בספרייה הלאומית ביקרתי אז בתערוכה "יש פרחים: בין דפי הספרייה הלאומית", תערוכה שעומדת להינעל בקרוב, ונחשפתי לעבודתה המרתקת של שלי פרימן. אומנית זו יוצרת פרחים מאוריגמי – קיפולי נייר, והם כמו אמיתיים. המיצב בתערוכה נעשה לזכר סרן יפתח יעבץ, לוחם ביחידת מגלן וקצין האג"ם שלה, שנפל בהגנה על נחל עוז ב־7 באוקטובר 2023.

באחת השבתות האחרונות נפגשתי עם דרורית חברתי במסעדת שנקליש בכפר עין ראפה, הנמצא כעשרה ק"מ מערבית לירושלים. במקום פועלים כמה בתי אוכל מומלצים מאוד. ישבנו במסעדת שנקליש הנושאת את שמו של מתאבן סורי–לבנוני העשוי לרוב מחלב עיזים מעורב בתבלינים. את התערובת הזאת מניחים בתוך בד לניקוז הנוזלים עד להיווצרות לַבַּנֶה, ומהלַבַּנֶה יוצרים כדורים ומייבשים אותם בשמש עד התקשחותם.

האוכל היה טעים, השירות מקסים. מומלץ מאוד.

והמרחב: לאן שהסתכלנו הכול היה כאילו: הקירות מצופים באבן מוזהבת – ציפוי פלסטיק חקייני; צלחות האוכל העשויות קרמיקה היו למעשה יצוקות מפלסטיק, וכיסאות העץ הכמו־מגולפים אף הם עשויים... פלסטיק.

באותה שבת אחר הצוהריים טיילתי עם חברים בשכונת בקעה בהדרכתה של אסתר סעד, מורת הדרך אוהבת ירושלים, היא הצביעה על תוואי מסילת הרכבת המשמש היום מסלול הליכה בפארק המסילה בעיר, ואמרה: אפשר לחשוב שאלה אדני רכבת, אבל הם אינם מעץ, אלא עשויים בטון ...

אמנות שעניינה באופן מוצהר חיקוי המציאות היא ה־Trompe-l’oeil, ציורים שעשויים כדי להטעות, ליצור אשליה, יצירות מאחזות עיניים. קפצתי לצרפת לכמה ימים והקדשתי יום שלם לביקור בעיר Lyon, שם כבר כארבעים שנה פועלים אומני CitéCréation, והם הפכו את עירם למוזאון פתוח של אשליות. הינה כמה מהם, על קצה המזלג; שימו לב כל הציורים צוירו על קירות חלקים...

בשנת 2018 הקדישו האומנים מליון קיר מחווה לצייר המהפכן המקסיקני דייגו ריברה (1886–1957). יצירה זו באה לציין מלאֹת ארבעים שנה לפעילותם בצרפת ובעולם כולו (כ־750 קירות, ובהם למעלה מעשרה בירושלים ובטבריה).

בציורים שובצו דימויים מציוריו של דייגו ריברה במקסיקו ובארה"ב ואף קטעים שלמים.

הינה קישור ליצירות האומנים מליון, כפי שהן מתועדות בסקר אמנות הקיר בישראל.

לפני כמה שנים ניסיתי למנות את המשוריינים הפזורים בארץ, בדרך כלל כחלק מאנדרטאות. לאחרונה גיליתי עוד משוריין הנמצא בקיבוץ יגור. התצלומים באדיבות ענת עוגן.