כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים

ברשומה האחרונה ביומן הרשת עסקתי בקוצים, מה מתאים יותר אם כן להמשיך ולעסוק בשושנים?! פסוק זה משיר השירים (ב, ב) זכה לפרשנויות רבות בניסיון לזהות מה הוא פרח השושנה בצמחיית ארץ ישראל ויש כמה וכמה הצעות. הבולטות שבהן: ורד או שושן צחור.

ביתר פירוט אפשר לקרוא על כך בערך שושנה בוויקיפדיה.

באשר לוורדים, אני מעדיפה את ורד הבר ובגינת גדל זה בעל הגוון הצהבהב ומייפה את הכניסה לביתי באביב.

לזן הזה שמוצאו בסין – כך למדתי – קוראים: Lady Bank's Yellow Rose, על שם הליידי דורותיאה בנקס רעייתו של סר ג'וזף בנקס (1743–1820), הבוטנאי הבריטי הנודע, שהיה מנהל הגנים המלכותיים (Kew Gardens).

בני הזוג Banks

לאחרונה ביקרתי בגן וואהל לוורדים בירושלים, ולמדתי שם על גידול ורדים, על זנים מיוחדים ועל ירושלים. עולם מלא. למדתי שבראשית שנות החמישים בטרם הוקם משכן הכנסת ניטע במקום גן הנשיא, אשר יועד לעריכת טקסים ממלכתיים. לציבור לא התירו להיכנס אליו, ורק בעקבות מאבק ציבורי הוא נפתח בשנות השישים לקהל הרחב והותקנו בו שבילים וספסלים. הופתעתי גם לגלות שהעתק פעמון החירות האמריקני הוצב בו בשנת 1955 ורק ב־1978 הוא הועבר לגן פעמון הדרור. שם הוא עד היום הזה.

צילום: ראובן פריזי

קראו עוד על ההיסטוריה של גן הוורדים בירושלים, באתר של עידו אליאב.

בשנת 1978 חיפש דוד גלעד, חבר מועצת הפרחים בישראל וחובב ורדים מקום לארח את תערוכת הוורדים הבין־לאומית, שתוכננה להתקיים בישראל ב־1981. הוא פנה לאדריכל הנוף יוסף סגל, בנו של מתכנן גן הנשיא יחיאל סגל, ובתמיכת ראש העירייה טדי קולק הוסב המקום לגן של ורדים. בהקמת הגן הסתייעו בתרומתם של ויויאן ומוריס וואהל. הגן משתרע על פני שטח של 81 דונמים ושתולים בו כ־15,000 שיחי ורדים מ־400 זנים שונים.

בסיורי במקום התחדשתי במונח בוטני עברי נאה לאוזן?: מִכלוֹא – צאצא של הכלאה בין שני זנים. מסתבר שרבים מבין הוורדים האהובים עלינו נמנים עם קבוצת מכלואי התה, זנים שנוצרו באירופה בסוף המאה ה־19. הם כונו כך, יש אומרים, משום שהגיעו ליבשת באוניות מטען נושאות תה ואחרים טוענים, שריחם דמה לריח עלי התה. שתי סברות.

אנו הסתובבנו גם בחלקת האומות, אשר בה אפשר לראות את הדורונות שהעניקו מדינות העולם לגן. הינה כמה מהן;

בחלקה הספרדית מוצבים פסל ראש עשוי ברונזה, יצירתו של האומן ז'וּאָ֫ן מִיר֫וֹ (אִי פֶֿרָּ֫ה) (1978) ותבליט חומר של העיר טולדו (1993), מעשה ידיהם של אומני העיר.

החלקה השוויצרית מונגשת לעיוורים, והשלטים בה כתובים גם בכתב ברייל. ההשראה לכך באה מגן הוורדים המפורסם בעיר השווייצרית Rapperswil. בחלקה מוצב תבליט הארד "סוסים רצים לנצח" (1998), שיצר האומן השוויצרי Hans Erni. זהו העתק של המזרקה שעיצב בגן הוורדים ב־Rapperswill.

בחלקה שהקדישה לגן ממשלת ארגנטינה הוצב דגם מוקטן של האובליסק הניצב בכיכר הרפובליקה בבואנוס איירס. האובליסק שהוצב בכיכר בעיר הבירה בשנת 1936 הוא סמל חשוב של העיר, ולאחרונה הוא הגיח אל מסכינו בשידורי האולימפיאדה.

אוסטריה העניקה לגן הוורדים מזרקת שיש עשויה בתבנית פרח הוורד.

והיפנים עיצבו גן יפני – פינה קסומה ורגועה.

הפתעה נכונה לי בפאתי הגן – רצפת פסיפס עתיקה מאזור בית השיטה, שנחשפה בידי הארכאולוג יוחנן אהרוני בחוות נזירים שבה גידלו גפנים במאה ה־6 לספירה. מלאכת השימור הופקדה בידי האומן מרדכי גומפל, שאל עבודותיו התוודעתי בפעילותי בסקר אמנות הקיר. הוא ורעייתו מרים יצרו פסיפסים רבים בסגנון הקלאסי. הינה כמה מהם;

בית דגון, חיפה 1955; בנק לאומי, סוקולוב, חולון 1964 (עם רעייתו האומנית מרים גומפל), צילום: אלי פוזנר;

מצפה הכוכבים, גבעתיים 1966, צילום: אלי פוזנר

ובאשר ל־שושן הצחור (Lilium Candidum) – הוא נושא עימו משא תרבותי בחברות רבות. אצביע רק על כמה ממשמעיו.

השושן הצחור, שיש המזהים אותו בצורת הכותרות של מקדש שלמה "וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן" (מלכים א, ז, כג), הוטבע בארץ ישראל על ידי יהודים במטבע "יהד מדינתא" בתקופת שיבת ציון (המאה הרביעית לפני הספירה). לימים השקל הישראלי החדש עוצב בדמותו.

קראו עוד על השושן הצחור בימי בית שני במאמר של ענת אביטל.

אין כאן המקום להרחיב בעניין הסמל הזה שנפוץ כ־fleur de Lys ונראה עד היום בהרבה סמלים מוכרים.

הסמלים (מימין): ממלכת צרפת (1376–1792); העיר פריז; תנועת הצופים; תנועת השומר הצעיר; חיל המודיעין

על הלשון

האומן אפרים משה ליליֶין (1874–1925) ממייסדי בצלאל, שרבות מיצירותיו העשויות בסגנון האר נובו, עניינן יהדות וציונות, נטע לא פעם בעבודותיו את פרחי השושן הצחור (ואף בתו הספר שלו), מן הסתם בחר בדימוי זה גם בשל שם משפחתו Lilien (שושנים).

בנצרות השושן הצחור מסמל את בתוליה של מריה, אם ישוע, ולכן בהרבה ציורים, בעיקר בסצֵנות הבשורה, המלאך גבריאל המבשר למריה על הלידה הצפויה, אוחז בידו שושן צחור.

לאונרדו דה־וינצ'י (1452–1519); סנדרו בוטיצ'לי (1445–1510); אורציו ג'נטילסקי (1563–1639)

את השושן הצחור צייר גם הצייר ראובן רובין בעבודותיו, והמומחים מסבירים, שבזה ציין את לידתו מחדש כאומן בארץ החדשה, המתפתחת, שבה ביקש להכות שורשים.

דיוקן עצמי, 1923, אוסף מוזאון בית ראובן

בעודי עוסקת בנושא צפיתי בסרט הצרפתי–בלגי "החלק החסר" (2024) המגולל את סיפורו של ג'יי, נהג מונית צרפתי המתגורר בטוקיו. במשך תשע שנים הוא מחפש אחר בתו לילי, לאחר שלא הצליח לקבל עליה משמורת לאחר שנפרד מאשתו היפנית. בעקבות הצפייה בסרט המרגש הזה בדקתי מה משמעות השם "לילי" בתרבות יפן. ובכן זו מילה שאולה (ביפנית קוראים לשושן הצחור Yuri) וגם בתרבות זו הצמח מבטא טוהר, תמימות וצניעות.

ידעתי שצמח השושן הצחור נדיר בארץ ושהוא נמצא בסכנת הכחדה, ואת קרוביו הצבעוניים ראיתי בחנויות פרחים. בשל חשיבותו של הצמח בנצרות החלו צליינים מאירופה לעקור את בצלי השושן כבר בימי מסע הצלב הראשון. לכן בתחילת המאה העשרים דומה היה כי הצמח נכחד. והינה בשנת 1925 סיפר אוטו ורבורג: "הכבוד למצוא בפעם הראשונה את Lilium Candidum פראית בא"י שייך למאסף הצמחים המצוין [נח] נפתולסקי" ברכס פקיעין ותיאר את תהליך זיהוי הצמח. כמה שנים אחר כך גילה טוביה קושניר את צמח השושן הצחור בהר הכרמל, ונח נפתולסקי ידידו תיאר זאת: "כשהוציא מכיסו בצל של לילית הבר (שושן צחור), שאסף בין סבכי החורש במעלה הר הכרמל מעל לואדי שומריה, ליד יגור, אז כבר ניכרו בו אותו הלהט ואותו המתח, שהצטיין בהם תמיד במגעו עם טבע הארץ".

והינה לפני כשלוש שנים בטיול בוטני בגאורגיה, במחוז Svaneti שבצפון מערב המדינה זכיתי לראות את השושן הצהוב (Lilium monadelphum) פראי, בטבע. רגעים של יופי משכר.

תגובות

ארנון פרסאי חבר קיבוץ שריד שלח לי את הביצוע המרגש של אופיר בן שטרית לשיר "כמו בלדה". האזינו!!!

רבים מכם שיתפו אותי בקוצים שלהם. הינה כמה מהם.

שדה קוצים ברמת הגולן, צילום: יונה שגיא

שדה קוצים בין רמת דוד לנהלל, יונתן טל

קוצים, ורד יהושע

האומנית דניאלה מלר שלחה לי את התצלום לעיל וכתבה: "ממרפסת החדר שלי בפנימייה בבית ספר לאחיות, בית החולים המרכזי לנגב, 1966 –  קוצים על רקע המבנה הראשון של בית החולים (היום סורוקה). הבניין שנפגע מהטיל האירני לפני שנה וגולח עד היסוד לאחרונה לטובת הבניין שיקום במקומו. החיים דוקרים!!!"

מאיר בן־אורי, 1942

יאיר בן־אורי שיתף אותי בציור של אביו האומן הרב־תחומי מאיר בן־אורי.

האומן חבר קיבוץ הגושרים יונתן גל שלח לי קישור לאתר של הציירת דורון אדוריאן משדה נחמיה. היא מרבה לצייר קוצים ומסבירה: "הקוצים שאני מציירת משקפים עבורי את מהות המקום הזה: פשטות לצד יופי מחוספס, עמידות בתנאים משתנים, עוצמה לצד דקירות. הם מסמלים את החוויה שלי – הן האישית והן הקולקטיבית – בתוך הנוף הפיזי, החברתי והרגשי שבו אני חיה".

והאומנית חיה גרץ־רן שיתפה אותי בכתרי הקוצים שיצרה, יצירות חודרות ללב. הינה שתיים מהן.

על כתפנו ציור המתייחס לטקסי הבאת הביכורים של ילדותה של האומנית; "המצע הציורי – בד פשתן חשוף וגס – הכתיב לי שינוי של המסרים. על כולנו מוטל משא של עתיד לא ידוע, מדאיג".

פסלון ראש הנער עם שרשרת וצלב, לראשו נפה ישנה, המעוטרת בחיילי צעצוע מפלסטיק, המחליפים את דימוי הקוצים...

חיה הוסיפה שבתצלום האייקוני של שושנה בוגן – החלוצה שהתאבדה (1918), הונחו עליה ענפי אקליפטוס, המדמים זר קוצים כואב, פוצע. חיה עצמה ציירה כמה ציורים המתייחסים לתצלום הזה.