רק הבננה העברית
אבא שלי אהב בננות, ובקיבוץ גבת – שם חי רוב חייו לא גידלו בננות. כשהיה נוסע לבקר את בני משפחתנו שהתגוררו בכפר רופין ובאשדות יעקב מאוחד, קיבוצים שבהם ענף הבננות היה ענף מרכזי, היו מכינים לקראת ביקורו אשכול בננות, והוא היה נהנה ואוכל. הרבה. גם אני אוהבת בננות, כנראה בגלל החומצה האמינית מסוג טריפטופן, שהיא מכילה ושאותה הגוף ממיר לסרוטונין – "כמיקל האושר" המביא עלינו תחושת רוגע ושלווה.
מאז ומתמיד כשחשבתי על תנובת הארץ ועל גידוליה, עמדו לנגד עיניי שבעת המינים כמובן ולצידם אבטיחים ומלונים, פרי ההדר ושיחי הצבר. הבננה נתפסה בעיניי כעולה חדשה, זרה, לא מכאן. גם בפעולתי במסגרת סקר אמנות הקיר בישראל, הבחנתי במיעוט הייצוג של הבננות באומנות הישראלית במאה העשרים. הסתקרנתי.
על הלשון
גם השם בננה הוא זר ומוזר. הכול מכירים את המילה מוז מן התשבצים, זהו השם הערבי שנשאל בתקופה מסוימת לעברית. בכתובים נמצא גם לא פעם את הביטוי תאנת חווה, ומוסבר שזהו תרגום של הביטויי ביידיש. לא הצלחתי לאשש את זה. יש הרבה ניבים ביידיש... ומדוע תאנה וחווה? אומרים שמכיוון שעלי הבננה ארוכים ורחבים מעלי התאנה, הם אלה ששימשו כסות לאדם וחווה.
"אני ומשה יוסי, שהקדמנו לבוא בעוד מועד, שכבנו לנוח אחרי הסעודה בצל שיח המוז, זה שבארץ ישראל קוראים לו תאנת־חוה. מסביב לפרחים הסגלגלים שהאדימו־השחירו כמשי בין העפאים הארכים והרחבים, התעופפו וזמזמו דבורים רקומות־כנפים", "ערבה", דוד שמעוני.
אביגדור המאירי בזיכרונותיו "מסע באירופה הפראית" (1938) מזכיר את מופע הריקוד של ג'וזפין בייקר: "העיקר, הנשמה החיה שברקודים אלה היא לא כל כך הרקוד עצמו כאשר 'התלבושת': עירום חווה עם זֵר באנאנות מסביב למתנים, זאת אומרת: במקום עלה התאנה – פריהּ. תאנת חוה בעברית". אגב, כדאי להתוודע לסיפור חייה המרתק של בייקר.
ומאין הגיעה אלינו המילה בננה? התשובה מורכבת. אומרים שמקורה בשפות מערב אפריקה, משם הביאו יורדי ים פורטוגלים וספרדים את הבננות, אבל ייתכן שהמילה מקורה בערבית, אשר בה המילה بَنَان – משמעהּ קצות האצבעות והדמיון ברור.
למדתי שהבננות – מקורן בדרום מזרח אסיה ומשם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים הביאו אותה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה־16 הספרדים העבירו אותה ליבשת אמריקה. לארץ הם הגיעו בסביבות המאה העשירית לספירה, אבל לא הפכו אז לגידול רוֹוח.
אך רק ב־1922 ניטע בארץ ישראל בקבוצת כינרת מטע הבננות הראשון. זו הייתה יוזמתו של האגרונום, חבר הקבוצה, שמואל סטולר (1898–1977). "הוא היה מראשי המצדדים בפיתוח ענף המטעים, בניגוד לשמרנים הדבקים בגידולי בעל של פלחה, 'שלא לתעות בדרך בעלי תעשית המטעים', המוכנים למכור את ה'בכורה' של 'חקלאות לשמה', בנוסח אבות אבותינו [...] ב'נזיד עדשים' של ענף מכניס כספים [...] משניצחה 'מפלגת המטעים" נטל על עצמו [שמואל סטולר] עמל רב של לימודים וניסויים וסיורים וחקירות עד שמצא את הדרך לגידול בננות, שיהא תואם לתנאי האקלים והקרקע והמים ויתר גורמי הטבע בעמק הירדן והכנרת", האנציקלופדיה לתולדות חלוצי היישוב ובוניו, דוד תדהר
המתיישבים חשבו שהבננה איננה גידול ראוי וסברו שהתנאים הגאוגרפיים אינם מתאימים לגידולה, אך בעיקר חשו שגידול הבננה אינו עולה בקנה אחד עם מסורת האבות.
עד מהרה התברר שיש תנאים מתאימים לגידול בננות בעמק הירדן, הן גדלו לתפארה ויבולן הלך ורב.
עם ההצלחה שנחלו חקלאי קבוצת כינרת החלו לנטוע מטעי בננות ביישובים החדשים באזור עמק הירדן ועמק בית שאן, גם בעמק יזרעאל וגם בגליל המערבי, ואנשים אף נטעו אותן בגינות בתיהם.
"על־יד כל בית כמעט גדלות הבננות, ובכל מקום הן עולות יפה ונותנות פרי למכביר. אחרי ההצלחה שהיתה לכנרת במכירת בננותיה [...], מתחילה בכל הארץ התלהבות מיוחדת, מעין מודה, ר"ל, על הבננה. נוטעים כעת בננות בודדות בכל המושבים והקבוצות", "משוט בארץ: נהלל", הארץ, 11 בנובמבר 1924
האומן שהכניס את הבננה ללקסיקון הדימויים החזותיים של ההתיישבות בארץ ישראל הוא ראובן רובין. בציורו הידוע "פירות ראשונים" (1923), הנמצא באוסף מוזאון ישראל, הוא הציב את אשכול הבננות במרכז הטריפטיך, במקום בולט במיוחד. בציור גם שיבץ אבטיח, שיח צבר ופרי הדר.
"ראובן רובין צייר את 'פירות ראשונים' – יצירה רבת־משמעות המייצגת את רוח ההוויה החלוצית ואת חוויית התחדשות העם העברי בארצו – בשנה הראשונה לשבתו בארץ, ב־1923. ארץ ישראל היתה בעיניו גן עדן מזרחי, מרחב של הרמוניה ופריון, המשמש תפאורה הולמת להיווצרותו של אדם יהודי מזן חדש ולחיטובה של זהות ילידית.
הרכב היצירה משלושה לוחות (טריפטיך) בדומה לציור מזבח כנסייתי מוסיף לדמויות המתוארות בה נופך של קדושה ומחזק את הרושם המרומם והחגיגי שלה. בלוח המרכזי נראה מעין טקס הבאת ביכורים והקדשת מנחות אלגורי. הדמויות מסמלות את טיפוסי האדם הארצישראלי: עובד האדמה השרירי – מעין אטלס הנושא על גבו אבטיח ומחזיק בידו אשכול של ביכורי בננות ירוקות – מייצג את 'החלוץ' או את 'היהודי החדש' [...]. יהודי חדש זה חי בהרמוניה עם הטבע: האדמה העניקה לו את פריה והשמש שזפה את גופו. בת זוגו מוצגת כמין אלילת פריון. הזוג התימני, צנוע ומשולל הגופניות השופעת והבטוחה של החלוצים, מייצג את המסורת. מנחתם היא פרי הבטן. [...]", מוזאון ישראל
הפתעה התגלתה לי ב"שיר השירים" הספר שעיטר האומן זאב רבן. הספר המרהיב הזה יקר לליבי שכן זו הייתה אחת ממתנות החתונה של הוריי.
בציור המלווה את הפסוקים "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצׇּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" (א, ז–ח) נראה הרועה ועדרו, ומולו על הסלע יושבת האהובה. ברקע נוף קדומים ובמסגרת... שיחי בננה נושאי פרחים ופרי.
הציור הזה נעשה אף הוא ב־1923, אותה שנה שבה צייר ראובן רובין את "פירות ראשונים". אני משערת שבאותה שנה בעקבות נטיעת המטע הראשון של הבננות בקבוצת כינרת ב־1922, היו הבננות חלק מהשיח הציבורי.
אחד הדימויים היפהפיים של בננה מסתתר בבניין קנדה בקמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית. זהו תבליט אבן שיצר הפסל החשוב משה ציפר (1956). היצירה היפהפייה משכה בזמנו תשומת לב ורבים בחרו בה כרקע לצילומים. כיום הבניין מוקף צמחייה ואנשים אינם מכירים אותה. חבל...
אוסף דוד חריס, ארכיון יד יצחק בן־צבי
האומן מרסל ינקו ממייסדי זרם הדאדא וממקימי כפר האומנים עין הוד שילב את פרי הבננה ברבים מציורי הטבע דומם שלו, וייחס לה מעמד שווה לזה של הפירות הארץ ישראליים.
במאה ה־21 השימוש בדימוי הבננה הלך והתרחב. הבננה הפכה חלק בלתי נפרד ממילון הדימויים הישראלים החזותיים, ורבים מן האומנים עוסקים בה, במשמעויותיה התרבותיות, בצורתה, בצבעהּ ואולי גם בנופך הטרופי שהיא נושאת איתה.
ביצירות במרחב הציבורי נמצא אותה בדרך כלל בקיבוצים, שבהם גידול הבננות הוא אחד מענפי החקלאות המרכזיים.
מימין: שער הגולן, דני עברי, ויטראז' לפי ציור של חיים ברגל, 2000 ; תל קציר, אורנה אביגד והקהילה, פסיפס, 2022;
אפיקים, אסיה לשם והקהילה, פסיפס, 2025
נהרייה היושבת בלב הגליל המערבי, מוקפת יישובים שבהם מגדלים בננות. לא ייפלא אפוא שעל אחת מעשרות המיגוניות שעיטרו האומנים בני הזוג לידיה ואיגור קוטליארסקי בכישרון רב, הם בחרו לצייר אשכולות של בננות. לצידם צוירו בעלי כנף ססגוניים טרופיים, מהדהדים את הטרופיוּת המיוחסת לבננה.
האומן נעם ונטורה נולד בקיבוץ כברי ומטעי הבננות הם חלק מנוף ילדותו. "[...] המקום עורר בי רצון להחיותו בעזרת מטע בננות מצויר. פנים וחוץ, מלאכותי וטבעי – סוג של אירוניה על עליבות המקום. אני מרגיש שייכות למטעי הבננות ולענפי השלחין וגם חש חיבה ל'גינה הנחמדת' [...] העימות בין העציצים עם צמחי הגן לבין מטע הבננות יוצר עניין ומעצים את האבסורד, אך גם מחייה את המקום ויוצר תפאורה לוקאלית בצביעה מחדש", מתוך קטלוג התערוכה "מחוץ למקום". התערוכה התקיימה בתוך המרחב הציבורי שבו שכנה הגלריה השיתופית בכברי והאומנים נקראו להתמודד עם זמניותו של המרחב הציבורי.
היוצר אלי פטל התייחס לזמניות של הבננה ולתהליך ההירקבות שלה. ביצירה מ־2020 הסביר שהוא השתמש בבננות, כי הן משמשות דימוי בתרבות הפופ והוא אומן פופ; זאת ועוד, העבודה מנציחה את סבו, מוכר בננות בשוק, שנרצח בפיגוע בשנת 1968. הוא גם חש שהבננות המוצבות בצורה כזו נדמות ככתב ערבי, שפתו של הסב.
האומנית Dana van Vueren המציבה ברחובות תל אביב־יפו בננות עשויות גבס צבועות בשלל צבעים, חותמת על מיצביה בכינוי Dananatree – משחק מילים.
תמבור צוקי, האיש שמפיץ את מכתמיו על לוחות עץ ברחבי תל אביב־יפו, התייחס בשתי עבודות שלו ל"קומיקאי" – יצירתו של האומן האיטלקי מאוריציו קטלאן (2019). קטלאן לקח בננה טרייה והדביק אותה בנייר דבק פשוט לקיר. היצירה שלו נמכרה בתחילה ב־120,000 דולר, ואחר כך האמיר מחירהּ וב־2024 קנה אותה יזם הקריפטו הסיני ג'סטין סאן ב־6.2 מיליון דולר, ומיד לאחר הקנייה אכל את הבננה. השנה הוצגה היצירה במוזאון פומפידו–מץ, והינה גילו עובדי המקום שהבננה נעלמה מן הקיר. הם מיהרו לשוק, קנו בננה טרייה והדביקו אותה שוב לקיר...
נחתום בנעליים ובננות, מוצגים מן התערוכה "סיפורי נעליים" באגף הנוער במוזאון ישראל.
האומן דודי בן סימון הופך חפצים יום יומיים ליצירות פיסוליות משעשעות ומפתיעות. בתערוכה זו יצר סדרה עם הנעליים של רשת שופרא. ביצירתו הוא מתבסס על דמיון צורני: לסנדל הצהוב גוון דומה לזה של הבננה, וקליפת הבננה מופשלת עד שהיא הופכת בצורה מושלמת לאחת מרצועות הסנדל, כשהיא מושחלת בתוך האבזם המתכתי שלו. האשליה ביצירה נוצרת בזכות הצבה מדויקת, תאורה טבעית וזווית צילום נכונה.
מעצב הנעליים קובי לוי יוצר Wearable Sculptures. הוא יוצר נעליים עם קריצה בהשראת חפצים יום יומיים. נעליים אלו נוצרו גם בהשראת הבדיחה החזותית המוכרת "החלקה על קליפת בננה".
ממטעי הבננות הראשונים של קבוצת כינרת ועד לבננות הגבס הצבעוניות ברחובות תל אביב־יפו, מאשכול הבננות של ראובן רובין ועד לבננות המצוירות על המיגונית, נראה שהפרי הזה ממשיך להצית את דמיונם של אומנים ויוצרים ישראלים. כמו תמיד, החלק המרגש ביותר בכתיבה הוא הדו־שיח שנרקם כאן איתכם, הקוראים. אם גם לכם יש זיכרון ילדות הקשור במטעי בננות, או אולי אתם מכירים יצירת אומנות מפתיעה שבה הפרי מככב? שתפו אותי.
תגובות
ושוב ריגשתם אותי בתגובותיכם מחממות הלב לרשומה הקודמת. תודה רבה. הינה מקבץ מהן;
חמוטל מנשהוף, מנהלת ארכיון התמונות ביד יצחק בן־צבי, הפנתה את תשומת ליבי לתצלומים של חנה אורולוף ויצירותיה, השמורים בארכיון זה. עיון בתצלומים מלמד על מעמדה החשוב בתודעה התרבותית שלנו. רבים בחרו להצטלם ליד פסליה. הינה מקבץ מן התצלומים;
אלבום זאב פרוסק ובנו אריה (אריק) פרוסק; מאוסף צלם הסטילס יונתן (יוני) המנחם; מאוסף משפחת אגסי (גרושקה)
איתן זמורה, שגדל בקיבוץ רביבים, סיפר לי על פסל "ציפורי רביבים" שדומה לפסלה במשכן לאומנות בעין חרוד. את הפסל יצרה חנה אורלוף ב־1952 לזכר החייל דוד גולדנפון, שנהרג בנגב ב־1948 ונקבר ברביבים. הפסל שכתוב עליו "וַיִּשְׂאוُ הַכְּרוُבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיָּרוּמוּ מִן הָאָרֶץ" (חזון המרכבה, יחזקאל י, יט), הוצב ב־1961 בקרבת מועדון החברים שבבית אליהו.
ידידי טל סגל, ששב מטיול בארצות סקנדינביה, פגש את יצירתה של חנה אורלוף באוסלו (1924). פסל ארד בדמותו של הצייר הנורווגי Per Lasson Krohg (1965–1889), הניצב בסמוך לבית העירייה באוסלו (3Kjeld Stubs gate).
טלי בצלאל שושני, מורת דרך, זמרת, שחקנית וגם חברה סיפרה לי שנחום גוטמן מציין בזיכרונותיו "בין חולות וכחול שמים" (פרק ז) על פגישתו הראשונה עם חנה אורלוף כ... תופרת.
כאשר ביאליק בא לביקורו הראשון בארץ, באביב 1909, בלוויית רבניקי, הם התארחו בביתנו בנווה־צדק. אימא החליטה, בהתייעצות עם אבא, כי צריך להתקין את הבית לכבוד ביאליק ורבניצקי, והאורחים אשר יבואו לפקוד אותם בתקופת שהותם אצלנו.
את הפיג'אמה הראשונה שלי בחיי תפרה לי אז תופרת צעירה, שבאה מפתח־תקווה [...] חנה אורלוב. זה התחיל בכך שאימא החליטה שצריך להכין סדינים וציפות חדשים לקראת בואם של שני האורחים הנכבדים. חיפשה, ושלחו אליה איזו תופרת צעירה מפתח־תקווה. היתה זו חנה אורלוב, שאז עוד לא התחילה אפילו לכייר. היא ישבה כמה ימים ליד מכונת־התפירה שקנתה אימא, התניעה ברגליה ותפרה, וכתוספת – נתפרה לי אז הפיג'אמה הראשונה, פיג'אמה עם פסים.
אחרי שנים, כשביקרתי אצל חנה אורלוב בפאריז, והיא כבר פסלת מהוללת, ואת ראשי פיסלה אז – הזכירה את הפיג'אמה שתפרה לי, ואשר בזכותה נפגשו דרכינו לראשונה.
בשל מוראות המלחמה אופסן הפסל במחסני מוזאון נחום גוטמן, ורק בזכות בנו חמי גוטמן התאפשר צילומו. תודה רבה.
אירי קסל איש חצרים סיפר שצבי נשרי היה מורו הנערץ של אביו בגימנסיה הרצליה במחזור י"א שסיים בשנת 1921.
שרונה לימן חוקרת תולדות כפר סבא שלחה תמונה יפהפייה של מאשה סקיבין, אחותה מרים, אימן וילדיהן.
וציינה שהבת של מאשה סקיבין, נחמה אופק הייתה לפסלת. הינה עבודותיה בסקר אמנות הקיר בישראל.
להפתעתי, התברר לי שרבים מן הקוראים הכירו את חנה אורלוף ובני משפחתה ולסיפוריהם אקדיש עוד פרק בקרוב.
נשארתי פעור פה. לא העליתי בדעתי שניתן לכתוב כל כך הרבה על…בננה!
תודה סמדר על הפוסט המרתק והמחכים.