מבעד לסלון היופי: מה מסתתר מאחורי מַרְאַת הַסַּפָּר?
טליה שלי החליטה לתרום את צמתה.
אחרי שמצאנו סַפָּר שיודע את המלאכה והוא חתך באבחה אחת את השיער, הרבה יותר מן המינימום שנדרש – 30 ס"מ, נסענו להביא את קווצת השיער לסניף הירושלמי של עמותת זיכרון מנחם (ליאו ויסמן 10). שם ערכו לנו סיור ולמדנו כיצד מכינים פאות מהשיער שנתרם. הכול תוצרת הארץ. ראשית מנקים אותו, אחר כך תופרים שערה, שערה למעין רשת. הנשים המגיעות למקום, מתקבלות באווירה של סלון יופי מפנק, הן בוחרות פאה ומודרכות כיצד לטפל בה.
את הסַּפָּר מצאנו אומנם בקטמונים, אבל כבר שנים נדמה לי ששכונת מגוריי – קריית היובל – יאה לה השם שכונת הסַפָרים. רבות המִספרות שפועלות בה. הינה מקבץ של מספרות רק במרכז השכונה ובסביבותיו.
מספרת RAM-EL ברחוב טהון 13 נפתחה לא לפני זמן רב והביאה עימה ניחוח של חוץ לארץ; שמה לועֵז, השילוט באנגלית ו"עמוד סַפָּרִים" הוא חלק מהסמליל של המספרה והוא אף מתנוסס על חזיתהּ. במה מדובר?
עמוד סַפָּרִים או עמוד גלבים (Barber's Pole) מציין את תפקיד העסק. בעבר עסקו הספרים לא רק בקיצוץ שיער בתער וסכינים אלא גם בהליכים רפואיים כמו הקזת דם, טיפול בעלוקות, עקירת שיניים וקטיעת איברים. לפני שהחיידקים והנגיפים זוהו כגורמי מחלות, קישר היפוקרטס אבי הרפואה המערבית בין מחלות לבין חוסר איזון בין ארבע הליחות. לשיטתו, מחלות רבות נגרמות עקב דם "רע" או עודף בדם (אחת מהליחות), ולכן אחת התרופות שרופאים המליצו עליהן הייתה הקזת דם או טיפול בעלוקות. וכיצד התבצע הטיפול: החולה היה יושב כשידו פשוטה קדימה, אוחזת במוט בחוזקה הן כדי לייצב את ידו הן כדי להבליט את הוורידים. המוט עמד בתוך קערת מתכת שהייתה מונחת על הרצפה. הסַּפָר היה מבצע את החתך והדם היה זורם במורד היד והמוט לתוך הקערה. בסיום הטיפול הוצמדה תחבושות לפצע עד לעצירת הדימום.
מכיוון שמראה הדם הרתיע, נהגו לצבוע את המוט בצבע אדום, וכך צבעוֹ התמזג עם צבע הדם. בין הטיפולים המוט היה מוּצא מחוץ לחנות, הקערה נשטפה והונחה הפוכה בראש המוט. כיוון שהמודעות לחשיבות ההיגיינה והסטריליות התפתחה מאוחר יותר, נעשה שימוש חוזר בתחבושות. לשם כך הן נקשרו לקצה העליון של המוט והתייבשו. משבי רוח גרמו להן להתלפף סביב המוט, וכך נוצר מראה המוט בעל הפסים האלכסוניים בצבע אדום ולבן, ובראשו קערת מתכת.
כשחדלו הסַּפָּרִים לבצע פעולות כירורגיות, הם החלו לסמן את חנותם במוט לבן בעל פסים כחולים, בעוד מנתחים סימלו אותו בפסים אדומים. בארץ משתמשים בגרסה האמריקנית ולה שלושה צבעים: אדום, כחול ולבן כצבעי הדגל האמריקני.
בספרו המרתק "לווייתן ברוח" חיים באר מתאר את חיי היהודים בעיר רגנסבורג עד לגירושם ממנה ב־1519, כפי שהוא לומד מן הנובלה "יום ברגנסבורג" שכתב אחד מגדולי סופרי היידיש במאה העשרים יוסף אופאטושו.
זהו הרישום של הצייר אלברכט אלטדרופר, מפרנסי העיר רגנסבורג, שונא יהודים שייעץ ב־1519 לגרשם מן העיר, אך קודם לכן הנציח את בית הכנסת למען הדורות הבאים...
בין הדמויות בנובלה של אופאטושו מתואר גם גלב המציע את שירותיו כרופא לא אמין במיוחד, השומע על מצוקה בריאותית ומציע על אתר את שירותיו הלא מקצועיים לריפוי האנשים. התיאור הזה – כך סבור חיים באר – נכתב בהשראת ספר הזיכרונות של גליקל פון האמלן (בת המאה ה־17), והוא מביא בלשונו את סיפורה של ציפור בת גליקל.
"בעת שבעלת הזיכרונות הלבישה את ציפור, בתה בת החמש, לקראת הליכתן המשותפת לבית הכנסת, החלה הילדה להתפתל מכאבים. תוך כדי בדיקה גילתה האם כי לבתה יש מורסה מוגלתית בבית השחי ולפיכך היא שילחה בדחיפות את המשרתת אל בעלה שכבר שהה באותה השעה בבית הכנסת כדי שתברר אצלו היכן מתגורר הגלב שטיפל בו לאחרונה כדי שהלה יחבוש את המורסה של הקטנה. באותם הימים הגלב – הבַּאַלבִּירֶר כפי שקוראת לו גליקל ביידיש המערבית השגורה בפיה, או הפֶעלדשעֶר כפי שהוא קרוי ביידיש של ימינו – עסק לצד עבודתו בתספורת ובתגלחת גם ברפואה. [...] פולנייה זקנה [...] שהייתה נוכחת במקום מיהרה אל הילדה, תוך כדי כך שהיא מכריזה באוזני הנוכחות שהיא רופאנית [...] לאחר שבדקה חטף את ציפור הכריזה [...] יש לה דֶבֶר אמיתי. [...] הוחלט להגלות בחשאי את הילדה יחד עם המשרתת [...]. משהתברר בוודאות כי אבחנתה של הפולנייה הייתה מוטעית, הוחזרו השתיים ממקום גלותן", לווייתן ברוח, עמ' 90–91
העיר רגנסבורג בגרמניה; כריכת הספר לווייתן ברוח, חיים באר, 2026
המספרה של שמעון שפעלה במרכז קריית היובל בשנות השבעים והשמונים [כיום פועלת במבנה חנות של חב"ד] זכתה לתחייה בתערוכה יוצרת דופן.
האומן אליקו נר גאון בנו של הספר שִחזר לפני שנה בתערוכה בקיבוץ בית השיטה את המספרה של אביו, ותוך כדי כך בחן את היחסים ביניהם. בילדותו סבל האומן מדיסלקציה והפרעות מוטוריות, ונפלט מבתי ספר. למשפחה היה קשה להתמודד איתו, אימו הייתה מתפרצת עליו בזעם, אחיו הציק לו ואת המפלט מצא במספרה של אביו "אבא היה היחיד שקיבל אותי כמו שאני, [...] עבדתי אצלו בתחילה כשולייה, אחר כך גם חפפתי ראשים וכמובן הגשתי קפה".
תמונות מתוך התערוכה
בעת עבודתו במספרה שמע רכילויות וספג את האווירה המיוחדת במקום. זו הייתה ההשראה לתערוכה שלצד שחזור המספרה הציג בה תצלומים שיצר ובהן הציג פנטזיות מדומיינות מהחיים במרחב המוגן הזה ששמו מספרה. לדבריו, בסדרת התצלומים ביקש לבטא את רצונו לשבור גבולות ומוסכמות בנושא היופי והאסתטיקה, מה מותר ומה אסור. את התצלומים ביים בשיתוף השחקנים המשתתפים בהם. כצפוי, המבקרים בתערוכה ניסו לפענח מה רואים בתצלומים, מה הן הקשירות הללו, מהם החבלים, מהן תנוחות העירום, והוא הסביר שזוהי דרכו להתבוננות וחקירה פנימית.
התצלומים באדיבות האומן
ונחתום באומנות במרחב הציבורי. רבים מהאומנים היוצרים בתחום זה – האומנות היא התחביב שלהם. הם מתפרנסים ממקצוע אחר לגמרי. לאחרונה התוודעתי אל מאיר חורב, ספר מבני ברק שהיה לצייר על קירות. הוא סיפר לי שלפני כמה שנים בימי ספירת העומר, שבהם חל איסור להסתפר ולהתגלח, חש חסר מנוחה והחל לצייר ומאז לא הפסיק. הינה כמה מציוריו.
ככל מוסד ציבורי גם את קירות המספרות מעטרות יצירות אומנות ממגוון חומרים. הינה כמה קירות מתוך סקר אמנות הקיר בישראל.
רעננה, הדר רענן 2019; תל אביב־יפו, נתן בוזגלו 2022; חצרים, ניצחונה קליינהאוז, 2014–2024
שני אומנים הקדישו את ציוריהם למספרות – האחת אמיתית, האחת מדומיינת.
במרכז למורשת יהדות בבל באור יהודה צייר האומן רובי בקל ב־2020 את המספרה של האחים פטאו ביישוב.
והאומן אור בר־אל יצר בשנת 2024 בחיפה מספרה אפופת חלום.
תגובות
על הבננות מגיבים עוד ועוד;
גידי ארבל בן קיבוץ גינוסר סיפר לי:
חלק בלתי נפרד מנוף הילדות בגינוסר היו מטעי הבננות. כדי להכשיר את הקרקע לנטיעת הבננות נדרשו חלוצי הקיבוץ לעקור במאמץ רב את שיחי הסדריות הענקיים (שיזף מצוי) שהאדמה הכבדה של הבקעה הצמיחה. אומנם חום השמש ומי הכנרת היטיבו עם שיחי הבננה, אך "הבננה הערבית" שניטעה שם בעבר, לא נתנה יבול רב, והיה צורך לאתר זנים אחרים. משהם נמצאו וניטעו היה צריך להגן על העלים הרחבים הנגזרים בקלות מהרוח בעזרת צמחים "שוברי רוח" – הקנֶה. אנו, ילדי חברת הילדים בני העשר, קשרנו את הקנים בחוטי ברזל כשאנו עומדים על פיגום גבוה בשמש הצורבת. את מי הכינרת הובילו מהכינרת אל בריכת אגירת המים ומשם הם הוזרמו בתעלות בטון לחלקות השונות. עונת הקטיף חלה בימי החורף כשהאדמה הכבדה הייתה לבוץ טובעני ודביק, ולא פעם עגלת הטרקטור שנשאה אשכולות הבננות הקטופים, שקעה בבוץ. הבננות הירוקות נשלחו במשאית לחדרי הבחלה, ושם הזרימו גז לזירוז הבשלתן ולפירוק האשכול לכפות ואצבעות. עבודתם הקשה של "הבננצ'יקים" תרמה לא מעט לחוסנם גופני ורבים מהם השתלבו ביחידות קרביות... היום הפך גידול הבננות למכללה של ידע ובשיטות הגידול חל שינוי מדהים. רק הטעם נשאר בפינו. אנחנו שבילינו בין שיחי הבננות הבשלות, שצבען צהוב והן מנוקדות בנקודות שחורות – אין טעם שישווה לו.
הגר לשנר ציינה שיש להשתמש בפועל "לקנב" לתיאור פעולת הסרת הענפים המיותרים של שיח הבננה, ותמהה מהו גיזרונו של הפועל הזה ולאן הוא נעלם.
הפועל מצוי בלשון חכמים בשני הקשרים: האחד – חיתוך קצות הקנים בסלים קלועים: "הסלים של עץ משיחסום ויקנב" (כלים טז, ב), והאחר – הכנת ירק לאכילה – "ומקנֵיב את הירק" (ספרא אחרי מות ה, ב), כנראה הכוונה להסרת עלים פגומים בדומה למשמעות של הפועל הערבי قنب [קַנַבּ].
בעברית החדשה נוספו שימושים לשורש זה; במונחי רצענות (סנדלרות) 1921 הפועל קַנֵּב – "חתוך שְׂפות הגלדה לישרה", והכלי למלאכה זו הוא מַקְנֵב. במונחי אריגה (1947) מציין הפועל קִנֵּב הסרת קשרים וגושים מן הבד. בחקלאות משתמשים גם במְקַנֶּבֶת – כלי חקלאי מכני שנועד להסרת העלווה וקיצוץ השורשים מן הבצלים, לפי האקדמיה ללשון העברית.
תודה רבה לסמדר. וכמובן כל הכבוד לבת.
מדהים איך לקחת נושא מינורי כמספרה והפכת אותו לפוסט מרתק.
לא נותר אלא לחכות לפוסט הבא....
באיזה מקצוע או בית עסק הוא יעסוק?