חנה אורלוף – אומנית ישראלית בפריז
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: לפני 4 שעות
לפני כמה שבועות נשאלתי אם אני מכירה את המיצב של אריאן ליטמן "בעין הסערה, מסע סביב הכנרת" (2025), שבו נעטף כבתכריכים פסלה של חנה אורלוף "אם וילד" (1952) שבחוף עין גב. אריאן ליטמן היא אומנית ישראלית שמתמקדת כבר שנים בעטיפת דברים ב... תחבושות גָּזָה, מרפאת את מכאוביה ואת ישראל הפצועה. לא הכרתי ומיהרתי ללמוד עליו.
המיצב שלה מתמקד בכינרת כמקור לחיים, לריפוי ולשינוי. במרכזו האֵם כמקור לכוח וחוסן, לחיים ויצירה וכבחירה אמיצה בתקווה. דמותה של ליטמן "המְרפאה" יוצאת למסע סביב הכינרת בין שכבות ההיסטוריה של האזור ונופיו הפצועים. בשיאו היא פוגשת את ליאת פרידמן וד"ר לילא עבאס, שבניהן סמ"ר שחר פרידמן (2002‒2023) ורס"ן ג'מאל עבאס (2000‒2023) נפלו בקרב בשיח׳ עג׳לין שבִּרְצועת עזה ב־18 בנובמבר 2023, בעת שנחלצו לעזרת חבריהם מגדוד אחר. החברות בין ג'מאל ושחר הובילה ליחסים הדוקים בין המשפחות, ובייחוד בין לילא וליאת. האימהות השכולות מגיעות לעין גב וחובשות את פסלה האיקוני של חנה אורלוף – אנדרטה לנופלי תש"ח. עבודתה של אריאן ליטמן מציעה פרספקטיבה אחרת על הסיפור הלאומי המקובל באמצעות הצגת האירועים מנקודת מבטן של נשים ומעניק מקום מרכזי לאימהות ככוח בראשיתי של חיות, לפי האתר של המרכז האקדמי הרב־תחומי ירושלים
הפסל "אֵם וילד" עוצב בהשראת תצלומהּ של חנה טוכמן אדלשטיין (1917–1948), חברת עין גב, שנהרגה בקרב והניחה אחריה בעל ושני בנים. בתחילה הוא הוצב ברחבת "בית המוזיקה" בקיבוץ עין גב ואחר כך הועבר אל חוף הכינרת.
פסל הארד, בית המוזיקה בעין גב; חוף עין גב; פסל האבן, Les Ateliers-musée Chana Orloff
עבודתה של אריאן ליטמן סקרנה אותי ואף שמחה אותי; זה זמן רב שאני רוצה לספר את סיפורה של חנה אורלוף הפסלת המיוחדת הזאת, והינה חוטים כמו נטוו בין יצירותיהן של שתי האומניות. במשך שנים ידעתי שחנה אורלוף (1888–1968) היא פסלת ישראלית והכרתי רבים מפסליה. בגיחתי האחרונה לפריז עיר האורות הקרובה לליבי שמתי פעמיי בסקרנות לרובע ה־14 לבקר בסטודיו שלה (7bis villa Seurat) שנפתח לביקורים ונשביתי בחינו: ביצירות המצופפות בו, באווירה המיוחדת ובסיפורה של הפסלת, שהייתה ראשית לכול אומנית צרפתייה.
"שלושה דברים קשים יש בעולם: פיסול, אישה ויהודי – ואני שלושתם", אמרה חנה אורלוף על עצמה (לפי שלמה שבא, "חנה אורלוף – מפתח־תקווה לפאריס", דבר, 9 במארס 1961, עמ' 3), מילים המספרות את סיפורה. הינה הוא לפניכם.
היא נולדה בסטרוקונסטנטינוב באוקראינה, בת שמינית מבין תשעה ילדים. אביה המורה נאלץ להפוך לסוחר, כי נאסר על יהודים ללמד באותה תקופה. בגיל 16 עלתה ארצה עם הוריה ואחותה מרים, והמשפחה התיישבה בפתח תקווה.
בני משפחתה נודעו בתולדות היישוב: צבי נשרי (אורלוב ברוסית הוא נשר) היה ממייסדי החינוך הגופני בארץ וחבר הוועדה למונחי ההתעמלות בוועד הלשון, ובין צאצאיו הסופרת רינה הברון ובנה העיתונאי אביב הברון. באוקטובר 2023 במהלך הטבח בקיבוץ בארי נרצחו בתה לילך ובעלה אביתר קיפניס וכן אבשלום הרן חתנהּ. בתה שושן הרן וכמה מבני משפחתה נחטפו לעזה. המאייר והקריקטוריסט דודו גבע היה אף הוא נכדו של נשרי. אחותה מרים היא אימם של שמואל איתן – ניצב במשטרת ישראל ורפול (רפאל איתן) – רמטכ"ל, חבר כנסת ושר. אחיה של חנה אורלוף מאיר דב אורלוב שימש ראש אגודת בעלי המלאכה במושבה פתח תקווה. אחותה מאשה סקיבין הייתה פעילה חברתית ומראשונות הלוחמות למען זכויות הנשים בארץ, ונכדה הוא השחקן דובי גל.
בשנת 1910 נסעה חנה ללמוד תפירה בפריז, ועבדה כתופרת־חניכה בבית האופנה העילית Jeanne Paquin. אחת התופרות הממונות עליה זיהתה את כישרון הרישום שלה ועודדה אותה ללמוד ציור. היא התקבלה ללימודים בבית הספר École nationale des arts décoratifs בפריז. את הפיסול היא למדה בעצמה.
בפריז נפגשה עם המשורר הפולני ארי יוסטמן, השניים התאהבו ובסוף מלחמת העולם הראשונה נישאו ובנם אלי (דידי) נולד. לאחר המלחמה בעלה שהתנדב לשרת בצלב האדום האמריקני, חלה בשפעת הספרדית ונפטר ב־1919, והיא נותרה לבדה עם תינוק.
באותם ימים הכירה חנה אורלוף את גדולי הציירים והפסלים של אסכולת פריז, אך הקרובים לה במיוחד היו האומנים היהודים, ובהם הציירים אמדאו מודיליאני, חיים סוטין וז'ול פסקין, שהשפיעו עליה לא רק בסגנונם, אלא גם באישיותם. הקף יצירתה של חנה אוֹרלוֹף רחב גם במספר יצירותיה, גם בטכניקות השונות שיצרה בהן, גם בחומרים שהשתמשה בהם (אבן, שיש, ארד ועץ). היא הרבתה לפסל דמויות נשיות: נשים הרות, אימהות וילדים, רקדניות, וגם יצרה הרבה פסלים של בעלי חיים. אך תשוקתה הגדולה הייתה פיסול של דיוקנאות.
פסלים של דמויות נשיות, Les Ateliers-musée Chana Orloff
כשנודע לה במהלך מלחמת העולם השנייה שעומדים לעצור אותה בשל יהדותה, היא ברחה עם בנהּ לשוויץ. עם שחרור פריז מהכיבוש, שבה לעיר וגילתה שסדנתה נבזזה על ידי הנאצים. למרבית המזל, יוצֵק פסליה הנאמן שמר את התבניות שלהם ובזכותו יכלה לשחזר את הפסלים הבזוזים. לאחר המלחמה סגנונה השתנה לחלוטין. פסליה לא נעשו יותר בקו פיסולי מעוגל וחלק, מרקמם נוצר בנגיעות פיסוליות מהירות, לא מלוטשות.
Les Ateliers-musée Chana Orloff ,דמותו של דידי – בנה של האומנית
לא פעם פיסלה האומנית את בנה יחידהּ דידי. פסל העץ (מימין) נעלם בזמן המלחמה יחד עם עוד 146 פסלים, עד שבשנת 2008 צץ במכירה פומבית בניו יורק. בני המשפחה התבקשו לאשר את מקוריותו ורק בשנת 2023 הפסל הוחזר לידיהם.
אומנם חנה אורלוף קשרה את חייה עם צרפת, אבל מעולם לא ניתקה את קשריה הענפים עם ישראל, ופסלים רבים שלה נמצאים בארץ במרחב הציבורי. הינה כמה מהם;
מעשן המקטרת, 1924, ארד, מוזאון ישראל ירושלים, צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי; Les Ateliers-musée Chana Orloff
זוהי דמותו של הפסל האוקראיני–צרפתי דויד אוסיפוביץ׳ וידהופף, מכרהּ של הפסלת. הפסל המוצב בכניסה לאגף הנוער אהוב מאוד על המבקרים, ולא פעם מושבים ילדים על ראשו לצילום, ראו עד כמה פדחתו בוהקת...
אישה עם מניפה (דיוקן Ivanna lemaître), 1920, עץ, עיזבון אנה טיכו, מוזאון ישראל; ארד, Les Ateliers-musée Chana Orloff
האומנית Ivanna lemaître ובעלה האומן André Hubert נמנו עם חוג מכריה וידידיה של חנה אורלוף. איוונה וחנה התיידדו מאוד, שכן הגיעו לפריז באותו זמן, הציגו באותן תערוכות, וכשבעלה של חנה נפטר, איוונה תמכה בה מאוד.
דיוקנו של הצייר ראובן רובין, 1926, ארד, בית ראובן בתל אביב־יפו; אבן, Les Ateliers-musée Chana Orloff
זהו דיוקן אחד מרבים שיצרה, דיוקנאות של אומנים ומדינאים, בחוץ לארץ ובארץ, ובהם: השחקנית חנה רובינא, הסופר ח"נ ביאליק והצייר נחום גוטמן, האדריכל זאב רכטר והמדינאים דוד בן־גוריון ולוי אשכול. בדיוקנו של ראובן רובין בולטת השפעתו של ידידה האומן מודליאני.
הנשרים, 1952, ארד, המשכן לאומנות עין חרוד, מתוך אתר המשכן לאומנות; זוג יונים, 1955, בית גבריאל, צילום: זלר זלמנסון, מתוך אתר פיקיויקי
הפועלת העמֵלה, 1955, ארד, המרכז המסחרי, כפר ורדים, צילום: שלמה רודד, מתוך אתר פיקיויקי; אבן, Les Ateliers-musée Chana Orloff
המאלמת, 1955 והזורעת, 1966, ארד, משכן נשיאי ישראל, ירושלים
באנדרטה זו הונצחו אריה פיכמן ודב הררי (ברגר) מבית אורן וליובה גוקובסקי מיגור, שהוצנחו באירופה בשנת 1944 כדי להשיג מידע על האויב ולעזור ליהודים. הם שבו בשלום משליחותם, אך נהרגו באירוע הזיכרון לצנחנים בקיבוץ מעגן (29 ביולי 1954). במהלכו התרסק מטוס קל אל תוך הקהל ונהרגו שבעה עשר איש.
האנדרטה לזכר דב גרונר, 1954, ארד, רמת גן, צילום: ד"ר אבישי טייכר; ברוך ניב מתוך אתר פיקיויקי
האנדרטה הוקמה לזכר דב גרונר, ישראל פיינרמן, יעקב זלוטניק ויצחק בילו שהשתתפו ב־23 באפריל 1946 בהתקפת האצ"ל על בניין המשטרה הבריטית ברמת גן בניסיון להחרים נשק ממחסניה. דב גרונר נפצע בהתקפה, נתפס בידי הבריטים והועלה לגרדום. שלושת האחרים נהרגו בפעולה. עוד מונצחים בה חברי מחתרות נוספות שהוצאו להורג. ביצירתה זו תיארה האומנית את המאבק לעצמאות ישראל כמאבק בין שני אריות: הבוגר – האימפריה הבריטית, הכפיר – היישוב העברי.
בחרתי לסיים באנדרטה זאת, כי כשקראתי על חנוכת היצירה נחשפה לפניי תמונתה בטרם הסרת הלוט, עטופה בכיסוי, מעין תכריכים. הינה התצלום;
פתחנו בפסל "אם וילד" שנעטף בתחבושות גזה כדי לרפא נפש כואבת ונוף פצוע, וסיימנו באנדרטה העטופה לקראת חנוכתה. חנה ואריאן – שתי אומניות שחייהן נחצו בין מולדות, ושביצירתן מעניקות מקום מרכזי לכוחה של האֵם והאישה. האחת יצרה בצרפת ונותרה קשורה לכאן, והאחרת יוצרת כאן בעיניים פקוחות, עוטפת וחומלת.
תגובות
סיפורו של מישקה שוויקה עורר כמה תגובות, שחשפו לפניי משהו מקורות הקהילה היהודית בסוריה.
כמה דקות אחרי שפרסמתי את הרשומה, כתבה לי מאיה אשכנזי, הארכיונאית של קיבוץ אפיקים, שסבהּ הוא מנחם לוזיה, שעסק בקליטת ילדי האלף, והוסיפה: "גם הוא נולד בסוריה ועלה לארץ בראשית שנות ה־30 מדמשק (עם סבתא שלי) ישר לקיבוץ הרוסי שישב בחצר כינרת. סבא שלי קלט את אותם ילדים ממבצע האלף בבואם ארצה וניהל רישום במחברת ששמורה אצלנו בבית עד היום. את השם של מאיר שוויקה מצאתי במחברת שלו, כמה מרגש!"
בהחלט מרגש!
דבריה החמים הזכירו לי את שסיפרה לי חברתי אמירה על אודות עלייתה של אימהּ ארצה. טלפנתי אליה והיא אישרה בפניי שאימא שלה לאה (לבית דואק) הגיעה אף היא בדרך זאת, וגם היא רשומה במחברתו של מנחם לוזיה.
סיפורה היה יוצא דופן; משפחת דואק התגוררה בחצר משותפת לחמש משפחות בעיר חאלב. פעילי העלייה היו מגיעים אל החצר ומנסים לשכנע את הדיירים לעלות ארצה. סבתהּ של אמירה, אלמנה ואם לשבעה ילדים, סירבה להצעה. לאה בת התשע ראתה שהרבה ילדים מסתופפים סביב השליחים, נכנסה לבית, לקחה כמה חפצים והשתרכה אחריהם. מרוב ילדים לא הבחינו בה. לדמשק הגיעו במשאית, ומשם צעדו ברגל עד שהגיעו לקיבוץ דפנה. משם הוסעו לבית עולים בבת גלים ושוכנו בהאנגרים גדולים. אט אט נאספו העולים על ידי בני משפחה והיא נשארה שם כעשרה חודשים. באחד הימים נזכרה שיש לה דודה בתל אביב, שהיא כמובן לא הכירה והחליטה למצוא אותה. הילדה הקטנה נסעה לעיר הגדולה, חיפשה את שכונת הסורים והגיעה לרחוב מאה שערים ביפו. המזל האיר לה פנים, אבל דודתה לא הכירה אותה. באותה העת אחיה הגיע ארצה והוא בא לזהותה. מיד הודיעו למשפחתה בסוריה שהיא בסדר, שכן אימהּ חששה שהיא נחטפה.
אחרי מספר חודשים אצל הדודה ביפו הגיעה מסוריה גם עדינה – אחותה הצעירה ממנה, ואחיהן הבוגר פנה אל הסוכנות וביקש שיעבירו אותן לקיבוץ. הן נשלחו לגבת, ושם למדו ועבדו. אחרי שנתיים בערך הגיעה האֵם ארצה, השתכנה בשכונת התקווה והבנות הצטרפו אליה. ב־1949 לאה הכירה את אברהם קלדס בנוער העובד, הם נישאו ונולדו להם חמישה ילדים. בעקבות התוכנית הממשלתית "מהעיר אל הכפר" הם החליטו להצטרף לקיבוץ אלומות, אך הקיבוץ כשל והוא פורק. לאה שזכרה בחום את גבת, החליטה לעבור לשם עם משפחתה. השנה הייתה 1967. במיוחד זכרה את רחל ויחיאל שטרן (הסנדלר המיתולוגי), שהיו הוריה המאמצים. לאה ואברהם גרו בגבת עד 1978.
יונתן טל, חבר קיבוץ רמת דוד, איש העמק, סיפר: "את מישקה הכרתי כילד בביה"ס במקור של עיינות, השרון וגבת. בהיותי בכיתות ב'–ג' מישקה היה בכיתות י'–י"א. כילדים נהגנו להביט בו בתחרויות הריצה ל־100 מטר על הכביש מגבת לבסיס רמת דוד. מישקה נודע אז כרץ מהיר בעל צעדים קטנים שתמיד הפסיד לבן כיתתו סנדרו (צבי ינאי) בעל הצעדים הגדולים", עוד ציין יונתן שמישקה היה חבר בהנהלת הפועל רמת דוד (מישקה מרכיב משקפי שמש, עומד מימין).
קוראים אחרים סיפרו לי על עוד מוסדות בתחום המזון שבמרכזם דמותו של גבר.
שאול ינאי הארכיונאי של קיבוץ אשדות יעקב איחוד, סיפר על "פרנץ בייקרי" מאפיית בוטיק בהרצליה הקרויה על שמו של פרנץ בק האופה המיתולוגי של אשדות יעקב. "בימי שישי כל הקיבוץ היה חסר מנוח. רק אחרי שהאנשים טעמו מהעוגות שפרנץ הכין כולם נרגעו. אנשים הסתובבו סביב המאפייה כדי להיות ראשונים. זהר אריאלי, החבר שפתח את "פרנץ בייקרי" הוא בן אשדות יעקב איחוד. אביו משה אריאלי ששימש מזכיר הקיבוץ והמנהל הראשון של בית החרושת שלנו "לוג", היה ניצול שואה מרומניה. בריאיון וידיאו שערכתי איתו הוא סיפר כיצד כילד ברומניה הוא וחבריו היו מחכים מאחורי המאפייה, שם הניחו את המגשים שעליהם נאפו הלחמים והעוגות כדי שיתקררו, והם היו מגרדים את המגשים ומביאים מהם פירורים הביתה. משה סיפר שאף פעם לא הצליח לעבור ליד הכלבו שלנו (מיקומה של המאפייה בעבר) בלי שיקנה מאפה קטן וכך להתחיל את יומו".
ויש שהוסיפו מידע על השימוש העיצובי בסימן הסגול.
שי פרקש, משמר הקירות, ציין שבסמל החברה המשפחתית שלו "פאר נשר" יש מעין סגול – 3 צבעים: "את הלוגו עיצבה אביבית אחות שלי לפני כ־15 שנה, לאחר המיזוג בין חברת פאר מברשות עם חברת נשר רבינוביץ, הרעיון 1+1=3". מעניין.
עוד תגובות עוררו גם הוורדים והשושנים מהרשומה שפורסמה קודם לכן. שניים הזכירו לי את השיר Grüß (דרישת שלום, ברכה) שכתב היינריך היינה והלחין מנדלסון.
אמנון שפירא ידידי כתב: "נזכּרתי בוִיכּוּח שנּיהלתי עִם עדה ברודסקי הנּפלאה והאהוּבה. שלֹּא כלֵאָה גולדבּרג שתרגמה את Rose 'אִם תִּפְגֹּשׁ בְּשׁוֹשַׁנָּה / תֵּן אֶת בִּרְכָּתִי לָהּ', כמו שקָּדַם להּ טשרניחובסקי, דִייְּקָה עדה ותרגמה 'וֶרֶד', אבל חשבה שיֵּש חשיבוּת להיות הפּרח נקבה והשתמשה בכּינּוּי החוזר 'לָהּ' לַ'וֶרֶד'. אני חשבתי שזּה בלתי־נסבּל ועדיף להישּׁאר באי־דיּוּק הבּוטאני ולֹא לאנוס את הלּשון. זכוּר לי גם תרגוּם מזוּמּר שהפּרח מכוּנה 'שושן' והכינּוּי –'לוֹ'".
ד"ר שרה מלצר, היוצרת והמחנכת, רבת הפעלים, שהתוודעתי אליה בזכות הפסיפסים שיצרו תלמידים בכל הארץ במסגרת תוכנית שהנהיגה במערכת החינוך, ואשר תועדו לימים בסקר אמנות הקיר בישראל, סיפרה על יצירתו של היינה מצד הספרות: "[...] אצל היינה השושנה אינה רק סמל קלאסי של יופי ואהבה, אלא היא נושאת עימה כמעט תמיד גם נגיעה של שבירות או נימה אירונית דקה. אי אפשר שלא לחשוב על הדרך שבה הלחין רוברט שומאן את שירתו במחזור "אהבת משורר" (Dichterliebe, אופוס 48). בשיר הפותח: Im wunderschönen Monat Mai (בחודש מאי המופלא), כשהניצנים ונפש המשורר נפתחים באחת, המוזיקה אינה נחה על קרקע יציבה; ההרמוניה נותרה פתוחה ותלויה באוויר, בדיוק כמו המשיכה והגעגועים הבלתי ממומשים שבין הפרחים לאהבה".
והיא צירפה לדבריה את השיר בביצועה השמימי של אסתר עופרים.
הינה השיר. האזינו בהנאה.
שרה אשתי מברכת זוגות צעירים בברכה: מתמטיקאים אומרים ש 1+1=2. האוהבים אומרים ש 1+1=1 וברור למה, ואנו אומרים ש 1+1=3 כי זוג שהתחתן , זכו-שכינה ביניהם, והרי הם 3.
יישר כח יאיר
גדלתי על הפסל של חנה אורלוף ברמת גן. הוא שימש לי המורה הראשון לאומנות הפיסול. המורה השנייה הייתה הפסלת לאה מיכלסון מרמל גן/ערד. תודה סמדר על הפוסט המדהים. כן ירבו