מה מספרים לי השלטים?
- 10 באוג׳
- זמן קריאה 6 דקות
עודכן: 11 באוג׳
כבר כמעט שלוש שנים אנו חיים באווירה של מתח ולחץ, בחוסר שקט ובאי ודאוּת. ואני נאחזת ביום יום, ממשיכה לצאת מן הבית, להתרחק מן המקלדת, להיפגש עם חברות וחברים ולגלות את הסודות הספונים במרחב הציבורי. באחת התקופות שבהם הועלתה רמת הכוננות ונצטווינו לשהות בקרבת מרחבים מוגנים, חבריי ואני רצינו להיפגש והמקום הסביר ביותר לכך היה... קניון מלחה. בימי שגרה אינני אוהבת לבלות בקניון, אבל באותם ימים יכולנו לשבת שם בבטחה, להתרווח בבית קפה בסמוך למרחב מוגן. התיישבנו בסניף של רשת קפה נאמן ושוחחנו. ואז הבחנתי בשלט של הרשת.
תהיתי מיהו הגבר שבסמליל? היום אנשים משווקים את תוצרתם עם ניחוח של נוסטלגיה, ולכן תלו במקום שלט המספר את תולדות בית הקפה והמגדנייה. הגבר הנראה בסמליל, ניצב זקוף, ידיו תחובות בכיסים, לראשו כובע קסקט ובפיו שיבולת הוא ברוך נאמן. ברוך עלה ארצה מפרס ב־1944 רכוב על חמור ואולי על גמל והתיישב עם משפחתו בשכונת הבוכרים בירושלים. לפרנסתו פתח מאפייה קטנה, ואת תוצרתו היה מוכר בחוצות העיר, כשהוא מוביל את מיני המאפים שהכין בעגלת תינוקות ישנה.
סיפורו של ברוך נאמן עורר שוב את תשומת ליבי, לכך שיש לא מעט בתי עסק בתחום המזון שבחרו בדמות של גבר כסמל המקום. באופן אינטואיטיבי חשבתי שדווקא דמויות נשיות ישמשו לשם כך, כפי שמקובל למשל בציורי קיר בבתי קפה ובמסעדות. בתופעה הזאת הבחנתי כבר לפני כשלושים שנה כשנפתח בית הקפה הלל ברחוב הִלל בירושלים. בסמליל שלו נראתה צללית של גבר, חובש כובע ועוטה מעיל, גבר גנרי, ונראה שעוצב במידת־מה בהשראת הגבר של יצרנית הוויסקי Johnnie Walker.
הינה עוד בתי אוכל שבמרכזם דמותו של גבר.
כשהיינו בנותיי ואני מגיעות לבקר בקיבוץ גבת, אהבנו לפקוד את "קפה קפה" בתחנת הדלק ביפעת. האווירה בו הייתה נעימה, השירות מצוין והאוכל בסדר גמור. לאחרונה כשהגענו לשם, גיליתי ששם המקום שוּנה, הוא נקרא כיום "מישקה", אבל השירות והאווירה עדיין מפנקים מאוד. לשאלתי מיהו אותו מישקה ומדוע הוא היה לסמל המקום, זכיתי בסיפור.
מאיר (מישקה) שוויקה (1933–2016) נולד בחַלַבּ שבסוריה, והגיע ארצה בגיל 12 ללא בני משפחתו ב"עליית האלף" – מבצע שנערך בשנים 1945–1946 ובמסגרתו הוברחו לישראל למעלה מ־1,000 ילדים ובני נוער יהודים מסוריה. את המבצע הפעילו פעילים ציוניים בסוריה, אנשי "המוסד לעלייה ב'", נהגים יהודים בצבא הבריטי שהובילו את העולים ופלמ"חניקים שקיבלו אותם בגבול, פיזרו אותם ביישובי אצבע הגליל ולאחר מכן העבירו אותם למקומות אחרים בארץ.
הנער מישקה נשלח לקבוצת "השרון" שישבה אז באזור רמת דוד של היום. עם הפילוג בקיבוצים היה מישקה לחבר קיבוץ יפעת ובנה בה את ביתו. בשנים הראשונות עבד בשלחין ואחר כך ריכז את העבודה בפרדס. במרוצת השנים החל להפעיל את הקיוסק שליד תחנת הדלק "נפגשים אצל מישקה", והתמחה בהכנת המבורגרים. בזכות אישיותו הקיוסק הפך למוסד אהוב: הלקוחות היו נהנים מקבלת פנים חמה ומתשומת לב אישית. זאת ועוד, מישקה העסיק בקיוסק נערים שהיו זקוקים ליד מכוונת והוא היה להם לבית.
עוד בית אוכל, שנזדמנתי לאכול בו לאחרונה הוא מסעדת "עזורה" בשוק מחנה יהודה (רחוב האשכול 4), הנושאת את שם מייסדהּ – עזורה, הלא הוא עזרא שרפלר (1933–2022).
דיוקנו של עזורה: שני הֶדבקים (קולאז'); ציורים של אומני הרחוב יוהנס בלאי וסולומון סוזה .
עזורה נולד בעיר דיארבקיר שבדרום־מזרח אנטוליה ועלה ארצה בשנת 1949. כשהיה בן 17 חָבַר לרחמים בן יוסף, והשניים הקימו את מסעדת "רחמו" במחנה יהודה. כמה שנים לאחר מכן החליט שרפלר לצאת לדרך עצמאית ופתח את מסעדת עזורה בשכונת ממילא. בשנות השישים המסעדה עברה לשוק מחנה יהודה בהתחלה כדוכן ובשנת 1981 היא התמקמה בשוק העיראקי. בימיה הראשונים של המסעדה הוגשו בה בעיקר אורז ושעועית, חומוס ומג'דרה, ובמשך הזמן כשבניו של עזורה השתלבו בעבודה במקום, החלו להגיש גם קובה ומאכלי בשר. חלק גדול מהתבשילים נעשה עדיין על פתיליות....
על חוויותיו כסועד ב"עזורה" כתב יוסי בנאי שיר, שנכלל בספרו "כשאִמא שלי הייתה מלכה" (1996); מעניין שליוסי בנאי הזכירו הפתיליות במסעדה את אימא שלו...
ולאחרונה בדרכי לפגישה עם חברתי ליאורה חלפתי ברחוב אגריפס על פני "מטעם חפץ חיים", והינה ניבטה אליי שוב דמות של גבר מסמליל בית העסק. מן השלט שתלוי בבית העסק למדתי את קורות אבי המשפחה זליג יהודה לאזאר. הלה הקים בשיקגו בשנת 1920 את "Lazar's Kosher Sausage" – מפעל ששגשג וזכה להערכה רבה בשל איכות המוצרים שלו וכשרותם וגם כי הם שוּוקו במחירים סבירים.
זליג יהודה לאזאר (1892–1969) שנולד בברסלב שבאוקראינה, היגר בגיל 19 לארצות הברית והחל לעבוד שם בבית חרושת לבשר. לאחר שהתחתן פתח אטליז משלו, והתמחה בין השאר בהכנת בשר כבוש. בימי הקיץ החמים, שבהם יצאו רבים מיהודי שיקגו לנופש בהרים, החל לייצר נקניקים משובחים וציבור הקונים של מוצריו גדל והלך. בעקבות הביקוש הוא החליט לפתוח מפעל נקניקים במרכז הקהילה היהודית בשיקגו. בשנת 1972 עלו ילדיו ארצה, ומאז המשיכו בני המשפחה בארץ בראשותו של שמעון טלסניק, חתנו של ז"י לאזאר לייצר מוצרי בשר ולעבדם. בארץ הם יצרו שותפות עם חנות בשר בשם "מטעם חפץ חיים" והפכו למותג חשוב בתחום.
סיפרתי כאן את סיפורם של ארבעה בתי עסק בתחום המזון; ברוך נאמן יליד פרס שהקים מאפייה בירושלים; מישקה שעלה ארצה מסוריה וניהל קיוסק של המבורגרים בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל; עזורה שנולד בטורקיה ופתח מסעדת בשרים בירושלים וזליג יהודה לאזאר יליד ברסלב שבאוקראינה שייסד בשיקגו מפעל לייצור בשר ועיבודו וצאצאיו ממשיכים את מפעלו בארץ ישראל עד היום הזה.
שלטי העסקים הללו ובמרכזם דמויותיהם של גברים יַזָּמִים מציעים לנו פיסה של נוסטלגיה בתוך חיי היום יום. עוד דרך שיש בה לעורר בנו הצרכנים את הגעגועים לימים רחוקים, היא השימוש הרוֹוח לאחרונה בסימני הניקוד הקלאסיים לצורך עיטור השלטים. בעיקר בולט השימוש בסימן הסֶגוֹל, כפי שהמחיש את זה הסופר אלכס אפשטיין במדורו "קצרצרים" בעיתון הארץ:
"המילה היפה ביותר היא גשם. כי גם הניקוד שלה נראה כמו גֶּשֶם"
כידוע, המילה סֶגול מקורהּ במילה הארמית סגולא (אשכול ענבים). הפרסומאים בני זמננו, גם אם לא מתוך ידע בלשני, שאבו השראה מצורתו של סימן ניקוד זה; וכך בחברת הכֶּרֶם העוסקת בשיווק משקאות אלכוהוליים, יצרו משני סימני הסגול – אשכול ענבים; ברשת הגלידריות קצפת איחדו את שני סימני הסגול במילה לאחד וכל נקודה היא כדור גלידה, ובשלט על בית הקפה של אותה רשת, בית קפה הנמצא בכיכר דניה בבית הכרם, הפכו כדורי הגלידה לפולי קפה.
בבית הקפה השכונתי שלי "מאפה קפה" שכבר כתבתי עליו בעבר בזכות "הנשיקות" שמוכרים בו, עיטרו את שם בית הקפה בשלוש נקודות: פעם למטה, פעם למעלה. הנקודות מכוונות כמובן לסגול שבבסיס החריזה של שתי המילים: מאפֶה וקפֶה.
ובשוליים עוד תופעה שנפוצה כיום: כדי "להסביר פנים" לדוברי שפות זרות המהלכים בינינו, החלו לנקד בסימני ניקוד עבריים שמות מותגים הכתובים באותיות לועזיות.
נראה אם כן שבמציאות חיינו, המרחב הציבורי יכול להציע לנו הסחת דעת באמצעות השלטים הסובבים אותנו. הם מזכירים לנו את השורשים המחברים אותנו אל העבר ומזמינים אותנו לעצור לרגע ולגלות את סודותיהם.
תגובות
רבים מכם, קוראותיי וקוראיי החביבים, שימחו אותי בתגובות לרשומה הקודמת שפרסמתי. הינה הן לפניכם.
בירושלים ניצב לו גם גן השושנים בשכונת טלביה, גן ורדים מימי המנדט הבריטי. אף הוא עבר לאחרונה שימור ושדרוג. הינה תצלום של השלט בגן, והשושנים פה הן כמובן ורדים.
אמנון שפירא ידידי הבלשן הסביר שאת שם האומן הקאטאלאני מירו שנשא שם משפחה כפול: של אביו ושל אימו (כדרך שנוהגים גם דוברי הספרדית) הוגים כך: ז'וּאָ֫ן מִיר֫וֹ (אִי פֶֿרָּ֫ה). עוד ציין שלפי שם המשפחה הוא נמנה עם משפחות האנוסים ושהשם הזה נתגלגל מהשם מִירון, שהרי בקאטאלאנית המילים המסתיימות בתנועה מוטעמת – הן על פי רוב פרי היעלמות העיצור n בסוף המילה.
שרה'לה חברתי הזכירה את שירה של זלדה (1985)
כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.
בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ “וְכִתְּתוּ”.
וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי –
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.
והעשירה אותי ידידתי מימי הלימודים באוניברסיטה מירי בן חור בלחנו של השיר, פרי יצירתו של יזהר אשדות, בביצוע גידי גוב.
שי פרקש ידידי, אוהב הקירות ומשמר יצירות במרחב הציבורי, שלח לי מודעה שהתפרסמה בעיתון "דבר" ב־9 באוגוסט 1935. שיחי השושנים מן הסתם הם שיחי ורדים מזנים (מינים) משובחים. בבית העסק של נימן ושות' שפעל גם בירושלים (ראו תצלום) מכרו בין השאר את הצמחים ארוקריה, הורטנציה ואזלאה. הופתעתי מן המבחר. אגב, כשדפדפתי בעיתונות התקופה כדי לבחון את השימוש במילה שושנה במשמעות של ורד, גיליתי שהביטוי "סוגה בשושנים", רווח מאוד בברכות שפורסמו בעיתונות לרגל נישואים...
איציק רביד סיפר לי בעקבות זאת על "עמק הוורדים" בבולגריה, המפורסם בוורדים מן הזן Rosa Centifolia. מעלי הכותרת שלו מופק שמן ורדים, שמחירו עולה על מחיר הזהב... שמחתי לקרוא בוויקיפדיה, שאת המקום הזה מזכיר בזיכרונותיו הרופא היהודי בוקי בן יגלי, שאל כתביו התווודעתי בעת כתיבת סיפור חייו של ד"ר אהרן מאיר מזיא "חמש עטרות". בוקי בן יגלי שהתגורר שם כשהיה רופא צבאי (1877–1878), סיפר: "כי לא משדמות בר ולא מענבי גפן יביאו להם יושבי המקום ההוא את לחמם, כי אם מנטעי הוְרָדִים, אשר כשדמות בר יקיפו את העיר קאזאנליק על פני כל העמק מסביב. כי מפרחי הוְרָדִים יכינו להם יושבי המקום ההוא שמן וֶרֶד, שהוא משלח ידם ומרכולתם לכל קצוי ארץ", כֻּֿלָּנוּ מְסֻבִּין: זכרונות, מתוך פרויקט בן יהודה.
יאיר בן אורי כתב לי: "אני זוכר דיונים מרובים בשאלה כיצד לתרגם לעברית השם רוזה; האם התרגום הוא ורד, ורדה או שושנה. לאחותי הגדולה קראו נעמי שושנה, אבל בכך לא הסתיימו הדיונים בשאלה זו". הדיונים הללו התעוררו במשפחה משום שסבתו הציירת והאומנית נקראה רוזה וסבוצקי (קרון). הינה כמה מציוריה;
הציורים הללו צוירו בדנמרק בשנת 1917, עת שהו שם חלק מבני המשפחה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
האומנית לאה בן אריה המתגוררת בעין הוד כתבה לי שהכינה לאחרונה ריבה מוורד דמשק, שהיא מגדלת בביתהּ.
מיהרתי לברר מה ייחודו של Rosa damascena, וגיליתי שזהו הפרח הלאומי של איראן, ושלפרחיו יש ניחוח עדין. מן הפרחים מייצרים שמן ורדים, המשמש בתעשיית הבשמים ולהכנת מי ורדים.
יעל שוהם מכפר מונש שיתפה אותי בתצלום של שער הוורדים בביתה. שם נערכו כבר שתי חתונות של נכדותיה.
שאול הקסטר שהתגורר שנים רבות בהולנד, סיפר על גן ורדים בעיר Hilversum, גן היסטורי שעוצב בשנת 1913. במרכזו ניצבת האנדרטה העירונית לזכר פעילי המחתרת ההולנדית במלחמת העולם השנייה.
וידידתי יונת מועלם, בת קיבוץ לביא, סיפרה על גן הוורדים היפהפה בקיבוצה.
מקסים ביותר. תודה
עכשיו יהיה עוד ״טעם״ לכל ביקור במוסדות שסקרת.
מאוד מעניין. תודה.