חֲדַל להיות כמו החולות*

*"חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע, אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול", שיר אהבה בדואי, מילים: איציק ויינגרטן

אוהל, גמלים, כבשים ועיזים, שמלות רקומות, קפה שחור מתוק, עלי ומכתש, נדודים והכנסת אורחים – אלה הדימויים שעולים בראשי כשאני חושבת על הבדואים. לאחרונה כשנסענו במורדות מעלה אדומים בכביש המתפתל לעבר ים המלח, למראה הבדואים המתגוררים בפחונים בצידי הכביש, שאלה אותי בתי הבכורה, אם בארץ יש עדיין בדואים החיים באוהלים. לא ידעתי.

הצייר הוא כנראה אבו מוהנד, פלסטינאי שהתגורר בזמנו בעיר רהט.

זמן מה אחר כך שלח לי שי פרקש ידידי, מְשמר הקירות, תצלום ובו נראה באולם המרכז הקהילתי ברהט קטע מציור נוף מדברי, אוהלים, גמלים, כבשים ועיזים, ותהה אם יש באתר סקר אמנות הקיר בישראל ציורים מרהט? ניסיתי לברר פרטים על הציור והגעתי לעליזה עבד אלקדר, והיא סיפרה לי שממש בימים אלה עומדת להיפתח גלריה בעיר רהט ובה תיחנך תערוכה, של אומנים מקומיים. הסתקרנתי ונסעתי.

טל ידידי אוהב ציורי הקיר הצטרף אליי. בתחילה הסתובבנו בעיר כדי לתעד ציורים לסקר. במהלך השוטטות שלנור התוודענו אל הצייר והמורה יוסף אבו מדיעם שרבים מציוריו מעטרים את קירות מוסדות החינוך בעיר. בציוריו ניכרות הן השפעות של תרבות המערב (הוא מרבה לצייר נופים ממקומות רחוקים) הן ציורים השואבים השראה מהמורשת הבדואית.

תוך כדי הסיור נתקלנו בציורים בסגנון אחר, ציוריהם של אומני مركز رَحى للفنون التشكيلية رهط (המרכז לאומנויות פלסטיות רחא) – עמותה שהקים דניאל אלטר עם אומנים מקומיים ומטרתה לחשוף יותר את הציבור הבדואי לאומנות ולייפות את סביבת המגורים. הינה כמה ציורי קיר שהם ציירו בבית ספר ובמרכז קהילתי במסגרת מיזם "חלומות על הקיר".

משסיימנו את הסיור בעיר שמנו פעמינו אל הגלריה החדשה, הממוקמת במרכז התרבות החדש בעיר, מתחם שיש בו אולם ספורט, מוזאון לתרבות הבדואית וגלריה לאומנות. על הגדר הסובבת את אולם הספורט קיבלו את פנינו דיוקנאות של דמויות מופת, נשים וגברים מתרבויות שונות, שציירו אומני רחא.

מימין למעלה: הציירת פרידה קאלו, פאטימה אל פהרי – הקימה את המדרסה אל־קרוויין בפאס שבמרוקו בשנת 859, היום אוניברסיטה (جامعة القرويين) הנחשבת לאוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם שמתקיימת ברציפות.

מימין למטה: המתאגרף מוחמד עלי, המשורר הדרוזי־ישראלי סמיח אל קאסם, המשורר, מוציא לאור ודיפלומט סורי ניזאר קבאני.

הגענו לגלריה בשעה שכל האומנים המציגים בתערוכה – חברי עמותת רחא ובוגרי לימודי אומנות במכללת ספיר – השלימו את הצבת עבודותיהם, ואף על פי כן התקבלנו בסבר פנים יפות ונערך לנו סיור בין העבודות.

אומני התערוכה, ואיתם דניאל אלטר ועדי יקותיאלי אוצֵר התערוכה, צילום: דוד זיסר

התחלה של זיכרון – קראו לתערוכה, וכל אחד מהיוצרים נתבקש להיזכר בזיכרון ילדות שלו ולנסות לבטאו באומנותו. "באופן טבעי זיכרונות ראשונים נולדים בסביבה קרובה, כך שהקהל המקומי יכול לזהות עצמו בחלק מהם, מה שעשוי להגביר את ההתרגשות, ההזדהות והגאווה. ׳התחלה של זיכרון׳ מציגה זיכרונות ושורשים ובו־זמנית מייצרת מבט קדימה; כך נוצרת סביבה שמזמינה דורות חדשים של אומנים צעירים להעמיק בזיכרונותיהם שלהם בצורה כנה ואותנטית. יש משהו מחמם־לב בבחירות האומנים המשתתפים, אולי בזכות שימת הדגש על חוויות ילדות, אותן הם מתרגמים לסדרת עבודות בעלות אמירה כנה ורצון לשתף. בעבודות שזורה תחושת געגוע לזמנים אחרים, וכמה מרגש שזוהי המתנה, שאותה מעניקים האומנים לגלריה, ביום לידתה", האומן ואוצר התערוכה עדי יקותיאלי.

.

"זהו יום משמעותי במיוחד ואירוע חגיגי ברהט – העיר הבדואית היחידה והעיר הערבית הגדולה בישראל. [...] המטרה העיקרית הינה לתת במה לאומנים/יות מהעיר ומסביבתה, להביא לידי ביטוי את התבוננותם הייחודית על החיים מבחינת זהותם ופרשנותם את העולם המודרני והעכשווי, תוך שימור המסורת וטכניקות האומנות המסורתיות. [...] אין ספק כי הגלריה יכולה להפוך למקום שהוא עצמו ישמש נקודת מפגש בין החברה הבדואית והחברה היהודית, דרך האומנות, באמצעות תערוכות משותפות. הגלריה תשמש עוגן חינוכי שיציע ביקורים, סדנאות, הדרכות ולימודי אומנות לתלמידי המקום. עצם קיום הגלריה מחזק את תחושת השייכות של התושבים ומשמש קטליזטור לפרויקטים של אומנות מבוססי מעורבות קהילתית, כאלו המעלים נושאים חברתיים שונים למודעות ציבורית. הגלריה ברהט איננה רק מוסד אומנותי, כי אם מעבדה לחזון חברתי־תרבותי שמציע מקום של גאוות יחידה, דיאלוג, יצירה והזדמנות הן לקהילה המקומית הן לחברה הישראלית כולה", האומן ואוצר התערוכה עדי יקותיאלי.

הינה כמה מן העבודות:

:

עאדל גנים: "כשהייתי ילד בניתי בתים קטנים מהחול והטיט. כל מבנה היה עולם קטן שלי, מקום שבו הכול אפשרי", צילום: דוד זיסר

עולא אלקרינוואי: "כשהייתי בת שלוש ציירתי בגן. מישהו לקח לי את הצבעים ובכיתי. מאז אני זוכרת את הידיים ששומרות על הצבעים", צילום: דוד זיסר

האלה אבו פריח: "כשהייתי ילדה טיפסתי על תאנה. בין הענפים הרגשתי חופש וקרבה לשמים", צילום: דוד זיסר

רום אלקאדי: "כשהייתי קטנה, אימא השקתה אותי מים בכפות ידיה. אני משקה כך גם את בתי. המים זורמים תמיד כמו סיפור שממשיך", צילום: דוד זיסר

נסרה אזברגה: כשהייתי בת שמונה, נהגתי לבלות את זמני הפנוי מאחורי האוהל של סבתי. השתמשתי בפטיש ובמסמרים של סבי והתחלתי לתקן כיסאות שבורים", צילום: דוד זיסר

ספא אלנבארי: "הסוס שלי, שאהבתי כל כך, נהרג בתאונה. אני זוכרת את מבטו ואת הרגעים שלנו ביחד", צילום: דוד זיסר

סלמא אלחואג'רה: כשהייתי בת שמונה חלמתי על חדר אומנות משלי, לבן ושקוף למחצה. מקום שבו אני יכולה ליצור ולהרגיש בטוחה", צילום: טל סגל.

חנין אבו אלעסל: "כשהייתי ילדה, ציירתי על הקירות את הדברים שרציתי שיהיו לי. כל קו וצבע מילאו את הקיר והפכו לחלום קטן שלי", צילום: טל סגל.

ממליצה לנסוע לראות את התערוכה, הננעלת בעוד ארבעה ימים!!!

גם בצפון הארץ חיים בדואים, ובדרך מקרה נזדמנתי בסוף השבוע האחרון למפגש עם סאלח עליסאת, אומן בדואי משכונת חילף שביישוב בסמת טבעון. את יצירות הקיר שלו מעץ, זכוכית ובטון הכרתי מכבר והן מתועדות באתר הסקר. בביתו הוא מציג פסלי עץ המתעדים את חיי היום של הבדואים. הינה כמה מהם;

בביקור התברר לי שעוד בנעוריו העריץ סאלח עליסאת את יצחק רבין, ולאחר הרצח הקדיש לו ולחלום השלום שלא המריא ולא בָּשַׁל, פסל אחד כל שנה. את הפסלים שיצר – 30 במספר – אפשר לראות באחד מחדרי ביתו.

הינה כמה מהם.

תגובות

גם הפעם היו לא מעט תגובות מחממות לב, והובאו לידיעתי עוד שמות רחובות וכיכרות נושאי שמות נשים. תודה רבה.

הפתעה אחת סיפקה לי בערב הפרסום, יונה ידידתי. היא כתבה בהתלהבות שבעודה קוראת את יומן הרשת, התנגן ברדיו שירה הידוע של שלישיית הנשמות הטהורות: "ברחוב הנשמות הטהורות"(מילים: שמעון ספיר, לחן: נתן כהן) ומשום כך שמה לב למשמעות המילים של השיר החזק הזה. מיהרתי לקרוא את סיפורו של השיר והינה הוא לפניכם.

ברחוב הנשמות הטהורות ברחוב הנשמות הטהורות

הקבצנים פושטים עורות הנערים עושים צרות

גורפים כספים ונטפלים לנערות

פורטים שטרות פותחים תיקים וחקירות

חושפים מומים לעשרות מלכלכים את הקירות

ומנגנים על כינורות

ברחוב הנשמות הטהורות ברחוב הנשמות הטהורות

הפנסים ללא אורות שלחו שלושה למאסר

אזוב וטחב בקירות מפני שלא ידעו מוסר

הגנבים בחצרות ועל השלט שהוסר

אוספים בשקט אוצרות שינו את שם הרחוב הצר

שינו לדרך כל בשר

לכל רחוב

יש שם פרטי

אשר מעיד על טיב יושביו

בכל רחוב

תלויים שלטים

על צדיקים ללא רבב

כותב השיר שמעון ספיר גדל בקיבוץ רמת השופט, ואימו התגוררה בשכונת התקווה – אז שכונת עוני. כשהיה שמעון נוסע מהקיבוץ לבית אימו היה עֵד למראות הקשים, לאלימות ולהזנחה מצד הרשויות, ובו־בזמן שם לב שרחובות השכונה נושאים את שמותיהם של גדולי היהדות – ניגוד גמור לאווירה במקום.