top of page

אומנות האיבוד

  • תמונת הסופר/ת: Smadar Barak
    Smadar Barak
  • 19 באוק׳
  • זמן קריאה 4 דקות

לכאורה אני אדם מסודר, אוהבת סדר וארגון, אך למרות זאת אני מאבדת כל הזמן חפצים: מפתחות, משקפיים, עטים. אני מכירה את המתח בחיפוש הנמרץ אחר החפץ הנחוץ שנעלם ואוהבת את ההקלה כשהוא נמצא, אבל אם לא עלה בידי לאתרוֹ, אין לי בעיה להשלים עם זה. אינני נבהלת. מה שאבד, כנראה אוכל להסתדר בלעדיו. הכוונה כמובן לחפצים, אך ורק לחפצים. לא לזיכרונות, לא לחלומות ולא למשאלות לב, לא לאֵמון ולא לביטחון, ובוודאי אין כוונתי לבני אדם – לאובדנם של כל אלה קשה לי להסתגל.



ree

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר אבדה לבעליה, גם אם הבעלים התייאש מהאבדה, ככתוב "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג, ד).


ree

ויש מצוות לא תעשה – האוסרת על המוצא להתעלם מהאבדה שמצא. על פי ההלכה, חובת השבת אבדה כוללת הוראות אילו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבדה לבעליה, ובאילו מקרים עוברת האבדה לבעלותו. את זה לומדים מן הפסוקים: "לֹא־תִרְאֶה אֶת־שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת־שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ. וְאִם־לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ־־וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" (דברים כב, א־ג)



ree

את קשת הרגשות שמעורר בנו אובדן ביטאה במילים מדויקות ורגישות ובצורה מעוררת הזדהות המשוררת האמריקנית אליזבת בישופ (1911־1979) בשירה המפורסם – One Art.


בעיתון הארץ במדור "קו המשווה" (28 באוקטובר 2022) הביא רונן סוניס מבחר תרגומים של השיר לעברית. הינה שניים מהם. רונן סוניס מספר שהשיר נכתב משום שהמשוררת חששה, שבת זוגה אליס מֶתְפֶסֶל, שהייתה צעירה ממנה בשלושים שנה, תנטוש אותה בגלל התמכרותה לאלכוהול ותינשא למישהו אחר. לסיפור היה סוף טוב, והשתיים שבו זו לזרועות זו.


הָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָה לִלְמִידָה מְלֶאכֶת הָאִבּוּד נִרְכֶּשֶׁת בִּמְהֵרָה;

דוֹמֶה שֶׁדְבָרִים כֹּה רַבִּים חֲדוּרִים כַּוָּנָה דְּבָרִים רַבִּים מְלֵאֵי רָצוֹן, כָּךְ לְפָחוֹת

לָלֶכֶת לְאִבּוּד עַד שֶׁאֵין בְּאָבְדָנָם מִשּׁוּם אָסוֹן. נִרְאֶה, לְהֵאָבֵד. לָכֵן זֶה לֹא נוֹרָא.


אַבְּדִי דְבַר־מַה יוֹם יוֹם. קַבְּלִי אֶת הַבֶּהָלָה אַבְּדִי דָּבָר כָּל יוֹם. הָבִינִי, אֵין כָּל רַע

שֶׁבְּאִבּוּד מַפְתְחוֹת הַבַּיִת, אֶת הַשָּׁעָה שֶׁלָרִיק בֻּזְבְּזָה. בַּלַּחַץ, כְּשֶׁאוֹבֵד עוֹד צְרוֹר שֶׁל מַפְתְּחוֹת.

הָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָׁה לִלְמִידָה. מְלֶאכֶת הָאִבּוּד נִרְכֶּשֶׁת בִּמְהֵרָה.

וְאַחַר־כָּך הִתְאַמְנִי לְאַבֵּד עוֹד, לְאַבֵּד חִישׁ מְהֵרָה אַבְּדִי יוֹתֵר מַהֵר, רָחוֹק, לְלֹא מוֹרָא:

מְקוֹמוֹת וְשֵׁמוֹת וּלְאָן הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֵׁמוֹת וּמְקוֹמוֹת וְגַם לְאָן, אָחוֹת,

שֶׁלָךְ לִנְסוֹעַ. אַף לֹא אֶחָד מֵאֵלֶּה יָבִיא אָסוֹן. רָצִית לִנְסֹעַ. שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ נוֹרָא.

אֶת שְׁעוֹן אִמִּי אִבַּדְתִּי, וְגַם בֵּיתִי אָבַד, הָאַחֲרוֹן, אִבַּדְתִּי אֶת שָׁעוֹן אִמִּי. וּרְאִי! נִזְרָה  

אוֹ הַכִּמְעַט אַחֲרוֹן בִּשְׁלֹשֶׁת הַבָּתִּים שֶׁלִי, רְאִי נָא, לָרוּחַ גַּם בֵּיתִי, שְׁלוֹשׁ דִּירוֹתַי רוּחוֹת.

הָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָׁה לִלְמִידָה. מְלֶאכֶת הָאִבּוּד נִרְכֶּשֶׁת בִּמְהֵרָה.


שְׁתֵי עָרִים אִּבָּדְתִּי, נֶחֱמָדוֹת. וּמֶרְחַבְיָה, אִבַּדְתִּי שְׁתֵּי עָרִים יָפוֹת, גַּם זֶה קָרָה,

גַּם כַּמָּה שְׁטָחִים שֶׁבְּבַעֲלוּתִי, שְׁנֵי נְהָרוֹת, יַבָּשָׁה. שְׁנֵי נְהָרוֹת, יַבֶּשֶׁת, כַּמָּה מַמְלָכוֹת.

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֲלֵיהֶם, אֲבָל אֵין זֶה אָסוֹן. אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אַךְ זֶה לֹא נוֹרָא.


וַאֲפִלוּ לְאַבֵּד אוֹתָךְ (הַקּוֹל הַמְהַתֵּל, מֶחֱוָה גַּם לְאַבֵּד אוֹתָךְ (אֶת קוֹל צְחוֹקֵךְ הָרַךְ,

אֲהוּבָה) לֹא אֲכַחֵד. מַה נְכוֹחָה מֶחְוַת יָדֵךְ), לֹא אֲשַׁקֵּר, יֵשׁ הוֹכָחוֹת,

הָאֱמֶת, שֶׁהָאָמָּנוּת לְאַבֵּד אֵינָה קָשָׁה לִלְמִידָה מְלֶאכֶת הָאִבּוּד נִרְכֶּשֶׁת בִּמְהֵרָה

לַמְרוֹת שֶׁנִדְמֶה (כִּתְבִי זֹאת!) כְּאִלּוּ זֶה אָסוֹן. לַמְרוֹת שֶׁזֶּה נִרְאֶה (כִּתְבִי אֶת זֶה!) נוֹרָא.

תרגום: רות אלמוג תרגום: עדו ניצן



ree

איבוד, אלה ליטביץ, 2021


את היצירה הזאת ראיתי בתערוכה במוזאון חיפה לאומנות בשנת 2024. האמנית ליקטה בקאסר אל־יהוד (שם יש המאמינים שבני ישראל חצו את הירדן והנוצרים מזהים את האתר כמקום שבו יוחנן הטביל את ישו) חפצים שהיו בסיס ליצירותיה.


"[...] בהסירה מהמקום אובייקטים עתירי משמעות סמלית בהקשר המקומי, שופכת האמנית אור על הערכים התרבותיים והפוליטיים הספציפיים שנקשרו עם אותם אובייקטים, ומדגישה את ההבדל בין 'מושג' לבין האובייקט שמגלם אותו, ובכך מטילה ספק בריבונותם של אותם מושגים ממש. ביקומה של ליטביץ, מוגדר מרחב הפעולה על ידי חפצי האמנות המוצגים בפנינו, ובה במידה על ידי העדר נוכחותם באתריהם המקוריים. אבני דרך, משולשי פח שסימנו שדות מוקשים, מצופים שסימנו בעבר את הגבול בין ירדן לישראל, חביות שתחמו מטווחי שדה, וספרים שפעם ידעו את מקומם על מדפים בבתים – כל אלה מעוררים זיכרונות אישיים וקולקטיבים. באמצעות הזיכרונות הללו, נוגעת האמנית במושגי יסוד של אמונה והכנעה שהפנמנו כולנו, על מנת לבחון אותם ולהעמידם בספק. מרגע שנגרע דבר־מה, נותר אחריו פער; היכן שיש גבול או גדר, יש תמיד צד שני; היכן שיש שביל מסומן, יש תמיד דרך בלתי־מסומנת, מסוכנת. המדפים הריקים, השבילים הבלתי־מסומנים וסימני הגבול שנגרעו ממקומם הם למעשה החלופה. אין תכלית לעובדות בשטח, אין כל ודאות; יש רק מערכי אמונה, כמו באמנות עצמה", מתוך עלון התערוכה "אלה ליטביץ: ספק סביר", אוצר סרג'יו אדלשטיין, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, 2021 – שם הוצגה היצירה "איבוד" בפעם הראשונה.


אני תוהה אם אפשר לראות ביצירה הזאת אמירה אקטואלית, על אובדן הדרך. ייתכן. המצפנים – כל אחד מהם מצביע לכיוון אחר, ואנו, אנה אנו באים...


 

ובאשר לאירוע הכמעט יום יומי שבו אני מחפשת את צרור המפתחות שלי, שנמצא על פי רוב אחרי כמה רגעים של לחץ – יום אחד בשעה שהסתובבתי במסגרת עבודתי בסקר אמנות הקיר בישראל באחת משכונותיה של לוד עם טל ידידי, שנשבה בקסם ציורי הקיר, התחלתי לחפש בחשש את מפתחות הרכב שלי, חיפשתי וחיפשתי בתיקי ומסביבו ולשווא. טל הושיט את היד לתיק שלי וברגע שלף את צרור המפתחות... הסיטואציה הזכירה לו את קרן מיסק, מאומניות הרחוב הפעילות ביותר בתל אביב־יפו, והוא סיפר לי שהיא מסבירה שהכינוי שבו היא חותמת על ציוריה ?the MiSSK מתכתב כמובן עם שם משפחתה ובו־בזמן מצביע על פיזור הנפש שלה. הכינוי שבחרה מבוסס על צירוף המילים Missed Key, שהרי היא כמותי מאבדת את צרור המפתחות שלה ולחלופין לא פעם היא מקישה במקלדת על מקש לא נכון: באנגלית Key הוא גם מפתח וגם מקש.


הינה קישור ליצירותיה המתועדות בסקר אמנות הקיר בישראל.


עם שיבתם של חטופינו מעזה בשבוע שעבר מיהרה וציירה ציור חדש על קיר תל אביבי. לרוב ציוריה נעשים בהשראת שירים באנגלית, והיא משלבת בהם שורה מן השיר, אבל... באותיות בעברית: איים  קאמינג הום. הינה הוא לפניכם.


ree

2 תגובות


tal.segal2
19 באוק׳

לכולנו יש את התכונה האנושית של "לשים דברים במקום הגיוני בשביל שמזכור איפה שמנו אותם" וכמובן לחפש אחריהם אחר כך. להערכתי, מחצית מהצעדים שאני צועד ביום זה בחיפוש מפתחות, טלפון, משקפיים, עט...

לייק

SARA.MELZER
19 באוק׳

אהבתי מאוד את הסיפור – גם הצחיק וגם ניחם... מסתבר שאנחנו לא לבד בזירה הזו של ה־Missed Key. אולי זו בעצם סיסמה סודית של יצירתיות ניידת ופיזור נפש מבורך? תודה ששיתפת – עשה לי מפתח שלערב!"


לייק
הירשמו לאתר ותקבלו התראות

תודה רבה!

bottom of page