מזלו של רחוב
- Smadar Barak
- 25 באוק׳
- זמן קריאה 5 דקות
תמיד בחרו ברחוב המרכזי והמכובד והרחב ביותר וקראו לו על שמו של חוזה המדינה [...]. בינתיים גדלה העיר ונסללו רחובות רחבים וארוכים הרבה יותר, ודוקטור הרצל המסכן נדחק לקרן זווית. הרחוב המכובד שלו [...] הוא עלוב למדי, [...], אנשים שעשו הרבה פחות למען הארץ יש להם רחובות יפים הרבה יותר, אפילו גנראל סמאטס, שהיה בסך הכול ראש ממשלה דרום־אפריקאי.
לכל עיר ועדת־שמות ולכל ועדת־שמות רשימה ארוכה־ארוכה של נכבדים שהלכו לעולמם ושמגיע להם רחוב משלהם, ואם לא רחוב הרי רחובצ'יק קטן, ולכל הפחות סמטה־סמטונת־פצפונת. [...] מרוב יאוש לוקחים שם נחמד ושימושי כמו רחוב הברושים ומקציבים אותו לשלמה זמן אפפלברוך.
בטעם התושבים אין מתחשבים. אחרת לא היו לעולם יכולים להכריח אנשים טובים [...] לגור ברחוב עולי הגרדום. איך אפשר לאהוב ברחוב עולי הגרדום ולהתנשק ברחוב עולי הגרדום ולסתור את הלחי ברחוב עולי הגרדום ולערוך נשפייה ברחוב עולי הגרדום? זאת לא כתובת, זאת הצהרה.שם של רחוב יכול לחתוך גורל של נערה, "האם אוכל לקבל את כתובתך?" לוחש הבחור שפגש את נערת חלומותיו ליד דוכן הקטניות בסופרמרקט. סומק עולה בלחייה כאשר היא לוחשת: "רחוב צמחי היהודים", או "רחוב דם המכבים", שום אהבה לא תצמח מכתובת כזאת, רות בונדי, חצי נחמה, "מזלו של רחוב", 1969, עמ' 99–100
לא פעם הרהרתי בשאלה איך מרגישים האנשים שגרים ברחוב עולי הגרדום או לחלופין ברחוב הגידם במרכז ירושלים. חלפו שנים רבות, ומישהו בעירייה התעשת והיום רחוב הגידם נקרא רחוב יוסף טרומפלדור. ביקרתי את חברתי שמכרה את ביתה בירושלים ועברה ליישוב כפרי בצפון. שם קנתה בית ברחוב קדושי השואה. לא עזרו פניותיה לרשויות...
במעלה רחוב אגריפס מוצג לעיני העוברים ושבים אוסף שלטי רחוב. בדקתי. לא כולם רחובות ירושלמיים. מעניין לבחון את מקורות השמות: יישובים בארץ, דמויות מתולדות עם ישראל, שמות מעולם החי והצומח, יש הרבה רחובות על שם גברים ואפילו שני רחובות המנציחים נשים: יוכבד – אֵם משה ושושנה פוליקוב. אפשר גם להבחין בסגנונות עיצוב שונים של השלטים, יש שהשמות מנוקדים בהם, ואחרים – לא. וכמובן סוגיות דקדוק ודיוק; למשל מנקדים בשלט רחוב אֶבֶן עזרא, והרי שם המשפחה כדרכה של השפה הערבית הוא אִבּן עזרא?! והינה רחוב יהושע טהון – שם המשפחה מתועתק לפי הכתיב הלועזי THON, ה־H – אין לבטאהּ. בשכונתי עובר רחוב יעקב טהון, ובשל הכתיב הזה הכול מכנים אותו טָהון.
ומדוע דווקא עכשיו החלטתי לכתוב על שמות רחובות? זכיתי בשבועות האחרונים להשתתף בחנוכתם של צומת וכיכר בשכונת בית הכרם.
הצומת נושא את שמו של המילונאי ראובן אלקלעי – האיש שכתבתי את סיפור חייו בספרי "אוצֵר המילים". היה זה סיום מכובד לעשור השנים שבמהלכן התוודעתי אל דמותו של האיש ואל בני משפחתו, חקרתי את קורותיו, כתבתי את הספר ובשנת 2020 הוא יצא לאור ועכשיו גם הונצח בעירו.
לפני כשבוע נחנכה באותה שכונה כיכר שושנה קליינר. את שושנה אשת החיל זכיתי להכיר, כשהגעתי לירושלים בסוף שנות השבעים, ואבא שלי שלח אותי אל נעמי, חניכתו מימי הנוער העובד בסניף הרצליה ואמר: ביתם של נעמי ושמוליק שוט יהיה לך לבית. נעמי היא בתה הבכורה של שושנה קליינר.
שושנה קליינר אוחזים בשלט הכיכר: ראש העירייה משה ליאון, והאחיות לבית קליינר: פרופ' רות קרק ונעמי שוט
שושנה לבית מוצ'ן (1902–2003) נולדה בברודי שבפולין בבית חסידי. בנעוריה הצטרפה לתנועת החלוץ וב־1925 לאחר תקופת הכשרה עלתה ארצה עם בן זוגה אברהם. בתחילה עבדו בייבוש ביצות, בסלילת כבישים ובנטיעת פרדסים. אחר כך רכשו חלקת אדמה במושבה הרצליה, בנו עליה בית קטן ולידו – משק עזר: פרות ותרנגולות, פרדס, גינת ירק ועוד. אברהם עבד כצבע ושושנה – בעבודות המשק. מהעודפים מכרו ביצים וחלב לשכנים. בני הזוג היו חברי ההגנה ושושנה הייתה פעילה בציבור: יזמה את פתיחת הצרכנייה במושבה ודאגה לרווחת הפועלים. לבני הזוג נולדו ארבע בנות: נעמי, עטרה, רות ונורית.
בשל מחלה נאלצה שושנה ב־1946 לעבור לירושלים. שם התגוררה עם בנותיה ובעת מלחמת השחרור עסקה בהכנת אוכל למלווי השיירות. אברהם נשאר בהרצליה, עבד כצַבָּע וטיפל במשק. לאחר כמה שנים עברה כל המשפחה להתגורר בעיר. שושנה עבדה בתחילה כמבשלת בפנסיון רייך ואז החליטה להיות עצמאית. היא שכרה בניין ברחוב החלוץ 25 ופתחה בו את פנסיון מרגוע. בפנסיון אירחה בו רבים: קייטנים שבאו לנפוש בעיר, נכי צה"ל שמשרד הביטחון שלח להחלמה ועוד. האוכל הטעים והאירוח האישי שלה הביאו לה פרסום רב. היא הרחיבה את עסקיה ושכרה גם את הבית ברחוב החלוץ 24. לאחר שאברהם אישהּ נפטר ב־1960, רכשה בית בחלוץ 29 ובנתה בו פנסיון מתאים לתקופה, בין השאר היו בו שירותים צמודים לכל חדר. לימים הבניין נמכר, וכיום הוא משמש מקום מגורים לחיילים בודדים.
בגיל 70 פרשה שושנה לגמלאות, ובכל זאת החליטה לפתוח עוד פנסיון את "נווה שושנה" (רחוב בית הכרם 5). במשך עשרים שנה ניהלה אותו והייתה השפית הראשית. רבים התארחו בו – קייטנים, נכי צה"ל, בני נוער מחו"ל, צליינים מגרמניה, משפחות עולים מרוסיה, ובאולם שהיה במקום נערכו אירועים מגוונים. שושנה קליינר הייתה אישה פורצת דרך במדינת ישראל הצעירה, יזמית שתרמה רבות לפיתוח המלונאות בעיר ירושלים.
כשמלאו לנעמי שוט (קליינר) שישים שנה, כתב לה אבא חידון במתכונת תשבצי ההיגיון ובו שאלות על בני משפחתה. הינה החידון ואחריו התשובות. תיהנו.
התשובות: א. Know-Me ב. מנעמים ג. שמואל ד. שוֹט–לנד ה. שוֹט־רוּת ו. ענת–וֹת ז. גילי ח. נוּרית ט. אילת
י. יפ–שוט יא. No-miniature יב. עטרה יג. אֶקו–נוֹמי יד. שושנה טו. DON–KEY–SHOT טז. פאול קליי–נר
בעקבות קריאת הכיכר לזכרה של שושנה קליינר, החלטתי לבדוק עד כמה מונצחות נשים בחוצות עירנו. הינה הממצאים לפניכם; הרשימה מקיפה, אבל יש מן הסתם שמות שחמקו מעיניי.
ואלה הן:
מן הזמן העתיק: רבקה, רחל אִמנו, דינה, יוכבד, שפרה, ציפורה, יעל, דבורה הנביאה, מיכל, אביגיל, אחינעם, נעמי, רות, אסתר המלכה, חולדה הנביאה, חנה, יהודית, ברוריה, שלומציון המלכה, הלני המלכה, מרים החשמונאית, חנה רחל מלודמיר
מן המאה העשרים ואילך:
ימי השואה: חנה סנש, חביבה רייק, מרה (אסתר עובדיה), מאשה ברוסקינה, צביה ויצחק
ימי הקמת היישוב: מניה שוחט, נתיב זהרה (לביטוב), משעול הלוחמת אסתר (ציילינגולד), כיכר דבורה דוסט, אם הבנים (רבקה גובר)
אומניות: תלמה (ילין), המשוררת רחל, לאה גולדברג, המשוררת זלדה, ימימה (אבידר־טשרנוביץ), כיכר חמדה בן־יהודה, שד' דבורה עומר, כיכר מרים ילן־שטקליס, גרטרוד קראוס, רינה ניקובה, לאה פורת, ברכה צפירה
נשות חינוך: הגננת (חסיה פיינסוד־סוקניק), המחנכת (חנה מרים שפיצר), שרה שנירר, רבקה סטוינובסקי, מיס לנדאו
פעילות ציבור במגוון תחומים: שושנה פוליאקוב, הנרייטה סאלד, כיכר רחה פרייאר, כיכר רחל ינאית בן־צבי, גולדה מאיר, חווה ארציאלי, אסתר רזיאל־נאור, כיכר השופטת מרים בן־פורת, האחות זלמה, האחות יהודית (יהודית לוריא־גינצבורג), כיכר שושנה בירן, כיכר שושנה הלוי, כיכר שושנה קליינר, חנה בבלי, הרבנית חיה מושקא, כיכר פלורה ששון, דרך האחיות
סך הכול – 66 רחובות וכיכרות! לפי הרשימות באתר עיריית ירושלים, יש בעיר למעלה מ־3000 רחובות, צאוּ וחַשבוּ!!
תגובות
שימחתם אותי בתגובותיכם המגוונות ליומן הרשת "אמנות האיבוד", ואני משתפת אתכם במבחר מהן.
יובל הנכד של חברתי שמע שמשהו הלך ל... איבוד, ושאל אותה איפה המקום הזה "איבוד".
חברתי גם סיפרה, שהיא מכנה את הטלפון הנייד "קוֹצֵב", שכן רק כשמוצאים אותו, לחץ הדם יורד.
"כשהייתי ילד, הוריי שהיו מוטרדים מהדמנציה של סבי, יעצו לי להתרגל לשים דברים במקום קבוע. אני משתדל ליישם עצה זו. המפתחות לבית במגירה מסוימת, המפתחות למכונית בצלוחית קבועה וכו'".
"שמתי לב שכשאני מאבדת משהו, אני מתחרפנת בתהיות איפה זה יכול להיות. אבל אם אני מצליחה לשחזר איפה זה כנראה אבד, אני רגועה. אולי האי ידיעה היא המחרפנת..."
"אני אוהבת את מצוות השבת אבידה! פעם מצאתי תוך זמן קצר שלוש פעמים שטר של 50 ש"ח. הצטערתי בשביל המאבדים ולא העזתי להשתמש בהם לעצמי. שלחתי אותם למשפחת מצוקה".
"אני אוהבת מאוד את השיר של אליזבת בישופ שצירפת, הוא ליווה אותי בשעה שהרגשתי אובדן".
"כל כך יפה שאת מצליחה להפיק לימונדה מלימון. פתאום לאבד חפצים זו גם אומנות וגם מציאות".
ואני נתקלתי השבוע בדברי הצייר הישראלי לארי אברמסון: האמנות – הוא הסביר – ראשיתה תמיד באובדן.
אגדה מן המיתולוגיה היוונית ממחישה זאת: ליבה של דיבוטאדה הצעירה היפה שחיה בקורינתוס, נשבר, שכן ארוסה עמד לצאת למסע ארוך מעבר לים. ערב פרֵדתם הבחינה לפתע לאור הנרות בצללית פניו של אהובה מוטלת על הקיר. קפצה ממקומה, לקחה חתיכת פחם והקיפה את קווי המתאר של הצללית. היה זה הציור הראשון, מספרת האגדה.
אמרנו אמנות האיבוד.
סמדר יקרה,
כתיבתך מצליחה לשזור תיעוד מדויק עם קריצה שובבה, עומק היסטורי עם קלילות מפתיעה. ובעיקר להאיר באור חדש, משעשע ומעורר מחשבה, את המקומות שעוברים על פניהם מבלי משים. מי היה מאמין שכתובת יכולה להיות הצהרת כוונות דרמטית כל כך? שאפו על השילוב בין חדות עיפרון לחדות לשון!