צער השתיקה

שלמה ארצי הקליט את השיר המרגש "אני נושא עימי" (מילים: יעקב אורלנד, לחן: דוד זהבי) ב־1977, ובעקבותיו הלכו רבים. בחרתי בביצוע של עידן עמדי, אדם מרשים וזמר מצוין.

את הדברים שלהלן כתבתי ביום העצמאות תשפ"ג ולא הצלחתי להשלימם. בימים אלה החלטתי לשוב ולכתוב ביומן הרשת שלי. קראתי את דבריי מאז, ונדהמתי עד כמה תחושותיי אז דומות לאלה של היום.

בוודאי שמתם לב, שנאלמתי דום. הזמנים המבלבלים, המטרידים, המפחידים שאנו נתונים בהם, סכרו את מעיינות היצירה שלי. הבוקר חשתי שהגיע הזמן לשוב אל הכתיבה – יום העצמאות הוא הזדמנות להתחיל מחדש. אז הינה; בחודשים האחרונים – כמו רבים אחרים – חשתי עצב רב, לא רק על המהפכות וההפיכות וההפגנות, אלא גם על ההתבגרות, על ההשתנות, על כך שעולם התרבות שגדלתי לאורו, הולך וכבה, ואנחנו – בני דורי ואני, הופכים לזקני הדור, לאורות המגדלור שצריכים להאיר, להוביל, להנחות, להדריך.

חיים טופול הלך לעולמו, והותיר לנו בין השאר את דמותו של סלאח שבתי;

פרידה (זהרירה חריפאי): "אדוני היקר, אנחנו חיים במאה העשרים!"

סלאח (חיים טופול): "אני חי במעברה, גברת!"

פרידה: "המאה העשרים זה לא מקום בשביל לגור בו".

סלאח: "גם מעברה לא".

אהובה עליי מאוד הסצנה בעת הנטיעות. אתם מוזמנים לצפות בה (3:06–5:00).

את חיים טופול שובה־הלב אהבתי כמובן גם כטוביה החולב במחזה "כנר על הגג". "כנר על הגג" חקוק בליבי גם בזכות נבות אחי, שבשנת 1979, בחג המחזור של בני כיתתו, מילא את תפקיד טוביה החולב בווירטואוזיות וגילה אז לעולם את כישרונו יוצא הדופן כזמר. האורחים שבאו לחגיגה מבחוץ, היו בטוחים שהוא שחקן מקצועי שהובא למלא את התפקיד הזה. בהפקת המחזמר יעץ להם צורי, בעלה של הדס הדרי בת למייסדי גבת, שהיה בעל ניסיון בהפקות מעבודתו בתיאטרון הקאמרי. בנם צחי התחנך בגבת בכיתה של נבות. כשצורי נפטר הוא נקבר בגבת, ואני נזכרתי במחווה יפה שלו. כשאימצתי את טליה בתי הבכורה, צורי שעסק אז בקדרות, העניק לנו מערכת כלי קרמיקה שיצר ושמהּ של טליה עליהם.

לאחרונה במסגרת פעילותי ב"סקר אמנות הקיר בישראל", תיעדתי קיר של אריחי קרמיקה (2004–2009) בפארק רעננה. את הקיר יצרו חברי ארגון הקרמיקאים בארץ. את תשומת ליבי משך אריח כחול כהה ועליו שורות מהשיר "עם פרחי השדה" – יצירתה של פניה ברגשטיין, וכשהתקרבתי אליו גיליתי שעל האריח חתום "צורי". על היצירה הזאת של פניה כתבתי ביומן הרשת שלי שעסק בתיאטראות שפעלו בקיבוצים. בגבת הועלה מופע שהתבסס על השיר במלאת 25 שנה לקיבוץ, וכוכבת המופע הייתה הדס הדרי (לימים רעייתו של צורי). כך נסגרים להם מעגלים.

כך כתבתי לפני כעשרה חודשים ולא השלמתי. והינה העולם המוכר לנו התהפך לחלוטין... התלבטתי איך לשוב ולכתוב ועל מה ועל מי, והרגשתי שאני רוצה להמשיך ולשתף אתכם, קוראות וקוראים, בחוויותיי מאז ומעכשיו, מהעבר ומההווה.

לא רחוק מן הקיר הזה בפארק רעננה עצרתי ליד אחד ממגדלי המים הישנים של המושבה. מגדל זה שוּמר ועוטר בציורי קיר.

בגינה הקהילתית לזכרם של מאיר ונעמי משרקי, ממש ליד המגדל, העמידו תמונה. הסגנון נראה לי מוכר. את התמונה יצרה אורלי שביט־אייזנר, בת גבת, בתה של עמליה, המטפלת האהובה שלי, שלנו בני קבוצת "גפן". כשטליה הגיעה אל חיי, מאיה חברתי הביאה לי תמונה דומה שציירה אורלי. עולם קטן.

עוד איש יקר שנעלם מנופנו התרבותי בחודשים החולפים הוא מאיר שלו (1948–2023), הסופר, איש הטבע, המשכיל, ששורשיו הם גם בירושלים גם בעמק יזרעאל והוא קבור בפנתאון העמק – בית הקברות של נהלל היושב על תל שִמרון. בבית הקברות הזה קבורים חלוצים וחלוצות, בונות ובונים של הארץ הזאת, אומנים ואומניות, ובהם חנה מייזל־שוחט מחלוצות העלייה השנייה ומייסדת חוות העלמות, רות דיין יוזמת ומייסדת חברת האופנה "משכית", השחקנית, הבמאית והמחזאית פנינה גרי, המחזאית עדנה מזי"א, המצביא והמדינאי משה דיין, האסטרונאוט אילן רמון ובנו הטייס אסף, איש הקולנוע אסי דיין ואחיו הפסל אודי דיין, המשורר יהונתן גפן. בבית הקברות הזה גם קבורים קרובי משפחתם של חבריי הנהלליים.

רציתי לשתף אתכם קוראיי וקוראותיי בחוויה אישית שקשורה במאיר שלו. בסוף שנת 2006 טסתי למוסקווה בדרך לפגישה הראשונה עם אביגיל בתי, אי שם בערבות סיביר. כשהתיישבתי במטוס היו לידי שני מושבים פנויים. והינה אני רואה שמישהו מתקרב אל השורה ומתיישב. היה זה מאיר שלו (המושב השני היה שמור לרינה אשתו, שהייתה באותם ימים דיילת. רינה שהיא דמות בספר "הכינה נחמה").

משהמריא המטוס, התחלנו לשוחח ולא חדלנו עד הנחיתה. מאיר שלו נסע לכינוס סופרים יהודיים בבירת רוסיה. שוחחנו על ספריו, על מקורות ההשראה שלו, על החיים בעמק יזרעאל בכלל ובנהלל בפרט, על אנשים שאנחנו מכירים (זכיתי לעבוד זמן קצר עם רפי (רפאלה) אחותו, שלימים איירה בכישרון רב את ספרו גינת בר) ועל אימוץ ילדים.

סיפרתי לו על טליה המקסימה שהמתינה לי בבית ועל אביגיל שעמדתי לפגוש. ארבעה ימים מרגשים ביליתי בשלג הסיבירי עם אביגיל המתוקה וטסתי חזרה למוסקווה. ולהפתעתי בנמל התעופה פגשתי את מאיר שלו בשובו מן הכינוס. הוא התעניין בכל שעבר עליי ואני שמחתי לשתפו בחוויותיי. בסוף השיחה אמרתי שלצערי אגיע מאוחר מדיי הביתה, וטליה כבר תהיה בגן (הוריי שמרו עליה). הוא הצטער ואמר שלא יוכל לקחת אותי (בני הזוג שלו גרו אז בירושלים והשאירו את מכוניתם בנמל התעופה), כי הבטיח להסיע בני זוג שפגש בכינוס. כשנחתנו ניגש אליי מאיר, והודיע שסידר את העניין ושייקח אותי הביתה. השמחה הייתה גדולה.

לבנותיי אהבתי לקרוא את סיפוריו מלאי הדמיון והשובבות של שלו, ולבחון איתן את האיורים ה"חכמים" של יוסי אבולעפיה, אך במיוחד נהניתי מהם בגלל העברית. הספר "רוני ונומי והדב יעקב" אהוב עליי במיוחד, שכן מאיר שלו ברא בו שפה משפחתית מפתיעה וערבה לאוזן ולחך.

הינה טעימה קטנה;

בֹּקֶר.

אִמָּא קָמָה רִאשׁוֹנָה,

יֵשׁ עֲבוֹדָה עַד הַשָּׁמַיִם:

"קוּמִי רוֹנִי! קוּמִי נוֹמִי!

קוּם קֻמְקוּם! קַמְקֵם כָּאן מַיִם!"

הִיא מְכִינָה לְאַבָּא תֵּה, אַבָּא קוֹפֶה לָהּ קָפֶה,

הוּא מַחְמִיד לָהּ: "אַתְּ כֹּה חֲמוּדָה…"

הִיא אוֹמֶרֶת: "אַתָּה כֹּה יָפֶה…"

נוֹמִי סוֹפֶלֶת חָלָב וְרוֹנִי מָצָה מִיץ

כִּי מִיץ אַף פַּעַם לֹא מַחְלִיב

אֲבָל חָלָב מַחְמִיץ.

אִמָּא וְנוֹמִי מַמְתִּיקוֹת בִּדְבַשׁ, אַבָּא מַמְתִּיק בְּאִמָּא,

רוֹנִי כַּף חַרְדָּל שְׁלֵמָה מְחַרְדֶּלֶת פְּנִימָה.

ולא פעם מאז אני מעירה את בנותיי באומרי: קום קומקום...

ואסיים בתקווה לימים טובים מאלה. הינה שלט שנקרה על דרכי בימים אלה במזכירות מושב שורש שבהרי יהודה. על הקיר ממוסגרת מודעת פרסומת לטיולים ב...לבנון.

"בלו את חופשת הקיץ בהרי הלבנון. בואו ללבנון, בו תחלימו ותחליפו כח", מי ייתן...

את מדור צעצועי הקינדר שלי לא אפרסם בינתיים. במקום זאת אביא לפניכם בובות מכל מיני עולמות.

את הצנצנת הזאת עיצבה האומנית טל טנא־צ'צ'קס לזכר ענבר הימן (Pink), אומנית רחוב שנרצחה בשבי החמאס בעזה. וכך היא כתבה בפייסבוק: אף פעם לא נפגשנו ולא דיברנו, ענבר. לצערי לא הכרתי אותך, עד היום שבו נחטפת

ונרצחת. בחודשים האלה מאז אני קוראת עלייך, מתבוננת בעיניים הטובות שלך, עוקבת אחרי המחוות שעושים לך

בכל מקום… כל כך אוהבים אותך. כשניסיתי להבין איך אוכל להיות איתך לרגע – עלו לי הצעצועים. אז אספתי אותם

בגוונים של ורוד, שהיה הצבע האהוב עלייך - פינק! [זה הכינוי שענבר הימן הייתה חותמת בו על יצירותיה] ורוד מתוק

של אופטימיות ותקווה, ודמיינתי איך אנחנו ביחד, שתי ילדות בתוך עולם פנטסטי, משחקות על הרצפה. את כל

הצעצועים הורודים אספתי לכבודך: לבבות ובובות, צמידים ופרחים, פיות, אותיות, קוביות של לגו ורוד, סיכה של שיער

ופפיונים וסרטים. סביבון, מכונית כמו של אלוויס, הלו קיטים קטנות, קינדרים ופטריק מהאוסף המיוחד, ארנבים ופנתר

ופיגלט, וחיות בוורוד. דמיינתי את אלה שהכי אהבת והוספתי את הוורודים שאני אוהבת במיוחד. את כולם הכנסתי

לצנצנת. הוספתי את פיטר וטינק כי עכשיו גם את ילדת נצח בעולם שכולו טוב. את הצנצנת השארתי פתוחה, בלי

המכסה, והשארתי בפנים צבע ורוד, כדי שבלילה, אחרי שכולם הולכים לישון, תוכלי להוציא אותם, לשחק, ולעשות את

מה שאת הכי אוהבת – לצייר על הקירות. לזכרך, ענבר פינק