צבעי מלחמה

לאביגיל בתי, עם גיוסך לצה"ל, עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז;

מלחמות מעוררות בליבנו קשת של רגשות קשים: פחד וכעס, תסכול וזעם, דאגה ואכזבה, חוסר אונים וייאוש. כדי לשרוד לנוכח מאורעות הימים אנו מגייסים מתוכנו תחושות של כוח ועוצמה, של אחדות ותקווה. מערכת הרגשות הללו הייתה מאז השבעה באוקטובר 2023 למערכת סמלים צבעונית, שמלווה אותנו בכל אשר נלך. וכמו שכבר אמרו רבים לפניי האמירה "כשהתותחים יורים, המוזות שותקות" מוטעית. היוצרים שחיים בקרבנו אחזו במכחול, במברשת, בקולמוס (או בקלידים) וחלקו איתנו את תחושותיהם.

כחול ולבן – צבעי הדגל הלאומי שלנו בצד הסיסמה "ביחד ננצח" צצו בכל מקום.

ודגלי ישראל היו לציורי קיר ברחבי הארץ.

2023, הלל לזרוב, מודיעין; Jakob ושמעון סרוסי, באר שבע; דודי שובל, כפר סבא; אליסף מיארה, נווה אילן; אלי קובוס, בת ים

ירוק – שדות הארץ שהתלמים בהם מוריקים נפרשו בציורי מיגוניות ברחבי הארץ, עצים זקופי קומה שעלוותם בגוונים של ירוק, וחיילים לובשי מדים, מדי חאקי.

2024, אליסף מיארה, מושב שרשרת

2024, אליסף מיארה, מושב תקומה

2023, עץ החיים, STYLE (איתי נבט), בקרבת בית משפחת אדרי, אופקים

2023, רותם זמיר ויובל פלה (fellart), תל אביב־יפו

צהוב – כזוהרה של השמש הזורחת על פני שדות הנגב וכצבען של החמניות הגדלות באזור.

2024, אליסף מיארה, מיגונית במושב תושיה

2023, לירן טפירו, בסיס התצפיתניות בנחל עוז

2023, אדיר לייבה, אשקלון

2023, טל אלכס־אשר הציגה את הציור הזה בפסטיבל אאוטליין בבית הספר לאמנות וחברה במוסררה בירושלים. בציור הונצח בר ליאור נקמולי שנרצח במסיבת הנובה ב־7 באוקטובר.

2024, בתיה אייכנהולץ, "יחדיו" צבעים חמים וקרים, החמנית עשויה מבדי כותנה ופליזלין (מתוך תערוכה בתיאטרון ירושלים)

על הלשון

ברור כשמש, ואם תרצו – ברור כחמה, שפרח החמנית או בשמו הרווח – החמנייה, נקרא כך על שום צורתו. גלגולים רבים עברו שמותיו בתקופת תחייתה של העברית, עד שנתקבעו. חוקר צמחיית ארץ-ישראל, אפרים הראובני, קרא לו פרח השמש – תרגום שמו משפות לועזיות. המורה לביולוגיה יהודה ליב מטמן-כהן כינה אותו חמונה, והחקלאי שמואל כהן ליפשיץ כינה אותו חמן. חמן – מן התנ"ך, והיא לקוחה כנראה מפולחן השמש. בעיתוני תקופת התחייה מוצאים גם את השם חמונייה. חיים נחמן ביאליק העדיף לגזור את שם הפרח מהמילה הנרדפת ל'חמה' – שמש, וקרא לו שמשונית. בסיפור "מאחורי הגדר" הוא כתב: "מבין האצבעות מבצבצים ונשפכים ארצה זרעוני פול ועדשים ושמשוניות". אך משנוכח שחידושו לא נקלט, קרא לפרח הזה ב'ספיח' חמון: "דובדבנים וחמונים מציצים מעבר לגדרות ומשוכות". בתנ"ך חמון הוא שמם של שני מקומות – האחד בתחום שבט נפתלי והאחר בתחום שבט אשר. הבלשן יהודה גור מביא במילונו עוד שמות לפרח הזה, ובהם: שמשנייה ושמשנית. השמות חמנית וחמנייה הילכו אף הם בעברית המתחדשת, ובסופו של דבר ניצחו. השם הרשמי – חמנית, ובדיבור נראה שמעדיפים – חמנייה, סמדר ברק.

הקטע שודר בקול ישראל, בכ"ג באדר ב' תש"ס (2000) בפינה "רגע של עברית" שערכה רות אלמגור־רמון.

אדום – צבע האש והדם, מצב החירום והמלחמה, החום והתפרצות הרגשות, וגם האהבה... הכול התמצה בכלניות, וארצנו מלאה בהן. הינה דוגמות, מעט מן המעט;

2023–2024, מימין: טטיאנה סבין, כפר סבא; ועדת קישוט, ירושלים; סולומון סוזה, ירושלים; "חומה של תקווה", רעננה

ואת הכלניות לא רק ציירו, אלא גם כיירו אותן ותפרו, סרגו וגזרו אותן.

2023, מימין: שרה אבנין־גנישר סרגה כלניות עם קהילת קריית טבעון; יפה סלומון וקהילת הקרמיקאים בארץ כיירו אותן בחומר; בקיבוץ עמיעד אסתי טומין והקהילה גזרו כלניות מבסיסם של בקבוקים ויונית רחמני רקמה אותן עם קהילת גבעת ברנר.

את שם הפרח כלנית חידש חוקר צמחי ארץ ישראל עמנואל לב (Loew) על-פי המילה הארמית כלניתא הנזכרת בתלמוד הבבלי (פסחים לה.). אליעזר בן-יהודה לא הכיר כנראה את החידוש הזה והציע לקרוא לפרח האדום כדם – דמומה או דמומית. לפניו הציעו לקרוא לפרח הזה נעמן, שם המזכיר בצלילו את השם היווני אנמונה (Anemone). דמיון הצליל הזה נשמר גם בשמו הערבי של הפרח – שקאיק א־נעמן. המסורת היוונית ראתה בכלנית את הצמח של אדוניס, האל הגווע וקם לתחייה עם חילופי העונות. היו שפירשו גם את הצירוף נטעי נעמנים שבישעיהו – גני אדוניס, הנזכרים בספרות היוונית: עציצים שנזרעו בהם צמחים הממהרים לנבוט וממהרים לקמול כמו האל אדוניס: "על כן תטעי נטעי נעמנים… ביום נטעך תשגשגי ובבוקר זרעך תפריחי". ואולם השם כלנית גבר על נעמן ועל דמומית. לכבוד ט"ו בשבט דיברנו על כלת החורף – הכלנית, סמדר ברק.

הקטע שודר בקול ישראל, בט"ו בשבט תשס"א (2001) בפינה "רגע של עברית", שערכה רות אלמגור־רמון.

ושחור – צבע האבל, השקיעה אל התהומות, אפלה וחוסר תקווה. יש יצירות כאלה, אבל בכולן אני מוצאת שביב אור ותקווה. הינה הן.

2024, ניר פלד (pilpeled), שציוריו הם תמיד בשחור–לבן, צייר כאן את "הילד" הירש גולדברג־פולין החטוף בעזה.

2023, האמן גד אולמן עמד לפתוח את תערוכת הרישומים שלו מימי מלחמת יום הכיפורים, כשפרצה מלחמת "חרבות ברזל". בעקבות המלחמה נוספו לתערוכה כמה ציורים. זהו אחד מהם.

ובשוק מחנה יהודה, באחת הבסטות ראיתי את הכתובת הזאת, אומנם בשחור ולבן, אבל ורוד אופטימי מבצבץ גם הוא. נאחז בתקווה.

ובשלל צבעי הקשת

2024, חנה יעקובוביץ בחרה לתאר את אחדות העם בגוונים של כחול, וכרכה בתחבושת גזה את הצמחים המאפיינים אותנו: הרקפת, הקחוונים, זר קוצים והכלניות. העבודה העשויה בדי כותנה וגזה הוצגה בתערוכה בתיאטרון ירושלים.

ילדי אור יהודה הביעו את רגשותיהם בעקבות מלחמת "חרבות ברזל"בשלל צבעים, וציוריהם הפכו לכרזות על מרכז מורשת יהדות בבל: בכולם מעופפים לבבות–בלונים, והם צופים פני עתיד בים וביבשה.