אלף נשיקות ונשיקה

לבנותיי האהובות שהתעופפו להן מן הקן: אחת לברלין הרחוקה, והאחרת לצבא.

באחד הימים נכנסתי לבית הקפה השכונתי הוותיק "קפה מאפה" במרכז קריית היובל וצילמתי את התמונה הזאת. אהבתי את בית הקפה הזה, שכן הוא שמר כל השנים על פשטותו. לא התחפש לבית קפה בעיר הגדולה, קפה שכונתי, כבר אמרתי. אהבתי גם את שמו העברי – מעין חרוז פנימי (FE), הרוחות השתנו והוא שינה את אופיו.

לרגע חשבתי שאלה מגשי עוגיות מקרון, ואז הבנתי שאלה עוגיות "נשיקות" בשלל גוונים. שמָן הרשמי של "הנשיקות" הוא מִקְצֶפֶת (בצרפתית: meringue) והן עשויות קצף חלבונים וסוכר. נשיקות – על שום מה? במרשתת כותבים שכך הן מכוּנות, משום שהן קלילות בטעמן ובמרקמן כמו נשיקות...

מָקָרוּן הוא שם כללי לעוגיות אפויות שאינן מכילות קמח, חמאה, מרגרינה או שמן. הבסיס לעוגיית מקרון הוא חלבוני ביצה מוקצפים, סוכר ואגוזים, זרעים או מיני קטניות טחונים, ובמיוחד שקדים או קוקוס. מקור שמה של העוגייה במילה האיטלקית maccarone (בצק). המתכונים המוקדמים ביותר שלה מקורם כנראה באיטליה, אך בתחילת המאה ה־20 נוצרה הגרסה הצרפתית. Pierre Desfontaines ממעדניית לאדורֶה בפריז יצר עוגייה המורכבת משתי דסקיות המבוססות של בצק מקרון וביניהן הכניס מילויים שונים: קרם חמאה, ריבה או גנאש. מסתבר שיהודי איטליה ולוב אימצו את עוגיות המקרון כממתק לחג הפסח, שכן בהיעדר קמח או חומרי התפחה כלשהם, עוגיות המקרון הן כשרות לפסח, לפי ויקיפדיה.

בבית הקפה "קפה מאפה" החליטו למשוך את תשומת לב הקונים למבחר הצבעוני של העוגיות בסיוע המילים האלמותיות שכתב אבשלום פיינברג לאהובתו העלומה ב־18 באוקטובר 1910, מילים שנודעו בזכות השיר שכתבה לפיהן מירית שם אור והלחין צביקה פיק.

על זהותה המשוערת של האהובה, ראו בבלוג הספרנים.

ונשיקה או לשיקה היא גם כינוי לקצה הקשה של הלחם, מדוע? לא כל כך ברור.

על הלשון

איך נקראים הקצוות של כיכר הלחם? השם הפשוט ביותר הוא כמובן קצה הלחם. אך בקרב הדוברים מהלכים השמות "נשיקה" ו"לשיקה". את הכינוי נשיקה אפשר אולי להבין כמקום שבו כיכרות הלחם שבתנור נושקות זו לזו. בספרות חז"ל מקום המגע הזה מדומה דווקא לנשיכה: במשנה נזכרים "ככרות נושכות זו בזו" (טבול יום א, א), ור' עובדיה מברטנורא מפרש: "שנדבקו כל כך עד שכשבא להפרידן נושכות זו מזו, כלומר שנתלש מקצת מאחת מהן ועולה עם חברתה". עם זאת כיכרות לחם הנאפות יחד נדבקות זו לזו בעיקר בצידן.

שימוש בְּמילה שמשמעה 'נשיקה' לציון קצה הלחם מוכר גם בשפות אחרות – לרוב בלשון הדיבור ולעיתים רק בניבים מסוימים. לפי שעה עלה בידינו לאתר שימושים כאלה בפולנית, באיטלקית ובצרפתית. באחד מניבי הגרמנית משמשת מילה שמשמעה 'פה קטן' לציון קצה הלחם הנדבק באפייה לכיכר הסמוכה.

בפי מקצת הדוברים משמש השם לשיקה. מילה זו אינה גזורה משורש עברי קיים, ומקורה אינו ברור. יש הסוברים שהיא נולדה בהשפעת צליל המילה הפולנית calusek (נשיקה) המשמשת בלשון הדיבור במשמעות קצה הלחם. כן ייתכן שהצורה לשיקה אינה אלא גלגול של נשיקה. העיצורים ל' ונ' קרובים, ולעיתים הם מתחלפים ביניהם, למשל: לִשְׁכָּה (ירמיהו לה, ד) לעומת נִשְׁכָּה (נחמיה ג, ט); מַרְגָּלִית (בעברית) לעומת מַרְגָּנִית (על פי מַרְגָּנִיתָא בארמית; שתיהן בעקבות המילה היוונית margarites). ואולי השפיעו שני הגורמים יחד – המילה הפולנית וקרבת העיצורים.

נעיר כי בלשונות אחרות יש לקצה הלחם כינויים שונים ומשונים. בפולנית למשל, לצד calusek שהזכרנו, משמשת המילה piętka שמשמעה 'עקב'; בצרפתית קצה הלחם מכונה croûton – 'קרום', 'מעטפת קשה'; ובניבים שונים של הגרמנית משמשות מילים שמשמען 'קָצֶה', 'כפתור', 'פקעת' ועוד, מתוך אתר האקדמיה ללשון העברית.

בתצלום הראשון מ"קפה מאפה" אפשר להבחין מצד שמאל בציור של בתי ירושלים העתיקה. חתומים עליו יוסף רזניקוב, אחד האומנים שהתוודעתי אליהם בעבודתי ב"סקר אמנות הקיר בישראל" ביד יצחק בן־צבי וכן RESH. מי הם?

זו החתימה המשותפת של שני האומנים יוסף רזניקוב (Reznikov) (1937–) ואולג שקרד (Shkred) (1956–) שעלו מברית המועצות לשעבר ומתגוררים מאז בנוף הגליל. שם יצרו יצירות קיר מעניינות מאוד. על יצירותיהם חתמו RESH.

2001, יציאת מצרים, תבליט בטון, רחוב הכרמל, נוף הגליל

2003, מנורה, תבליט בטון, חזית בית הכנסת המרכזי, הגבעה 3, נוף הגליל

2000–2006, תיבת נוח והעיר ירושלים, בית הכנסת המרכזי, הגבעה 3, נוף הגליל

עוד על האומנים רזניקוב ושקרד.

אגב על השאלה מה הקשר בין המילים "נשיקה" ו"נשק" כתבה הבלשנית ד"ר תמר עילם־גינדין.

תמר עילם־גינדין, על הנשיקה, מקור ראשון.

ונחתום בשיר

כל שעה נשיקה – פרי עטה של האחת והיחידה חווה אלברשטיין.

הוראת הרופא: כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.

להקלה בהפרעות נשימה ועיכול,

לא להפסיק לקחת עד סוף הטיפול.

כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.

תרופה זו אין לשמור מילדים ותינוקות,

לקחת בין הארוחות ועם הארוחות.

כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.

לא צריך לאכסן במקום מיוחד -

לא חשוך, לא קר ולא יבש.

אפשר לקבל בלי מרשם של רופא,

צריך פשוט לבוא ולבקש.

אין חשש שהתרופה תפגע בעירנות,

אבל שימוש ממושך עלול לגרום לתלות.

כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.

אם נטלת מנת יתר - לא יקרה לך כלום,

אין צורך לרוץ לחדר מיון.

לעיתים רחוקות יש תופעות לוואי:

נדודי שינה או סחרחורת (נדיר).

אך כל התופעות חולפות מעצמן,

לאחר תקופת הסתגלות לתכשיר.

תאריך אחרון לשימוש – עד עולם.

תאריך אחרון לשיווק – סוף העולם.

ובנשיקות מן הקולנוע:

מימין: אלפרד היצ'קוק, הנודעת (1946), אינגריד ברגמן וקרי גרנט; פרד זינמן, מעתה ועד עולם (1953), דברה קר וברט לנקסטר; ויקטור פלמינג, חלף עם הרוח (1939), ויויאן ליי וקלארק גייבל; ארתור הילר, סיפור אהבה (1970), אלי מקגראו וריאן אוניל; סידני פולאק, כך היינו (1973), ברברה סטרייסנד ורוברט רדפור

נ"ב

בעיתון הארץ (9 באוגוסט 2024) בחר דרור בורשטיין המשורר המדויק להזכיר לנו את מסעו של המשורר יהודה הלוי אל ארץ ישראל הנכספת וכתב שהוא סבור ש"שירי יהודה הלוי ודמותו עשויים להזכיר שהארץ הזאת היתה, לאורך מאות שנים, מקום שאהבו אותו וכמהו אליו. אהבה לא רכושנית, כמיהה לא אלימה, לא שוללת אהבה של אחרים, אלא אהבה של שאיפה למרכז, לגובה ולעומק. לעוזבים את הארץ, לנשארים בה ולעצמי, רציתי להזכיר זאת". הבאתי את זה כי הוא גם ציטט שיר מקסים של יהודה הלוי:

וְתַפוּחַ, אמֶֶת אֵל לֹא בְּרָאוֹ / לְבַד עוֹנֵג לְמֵרִיחַ ונֹשֵׁק

חֲשַׁבְתִיהוּ בְּשׁור יָרוֹק וְאָדֹם / קְבוצִים בּוֹ פְּנֵי חָשׁוּק וְחוֹשֵׁק.

והוא מסביר: השיר אומר שלמען האמת התפוח לא נוצר לשם אכילה, אלא כדי לגרום עונג למי שמריח אותו ומנשקו. [...] העונג הוא ברגעים שלפני הנגיסה, ברגעים של רחרוח התפוח, של רפרוף השפתיים על קליפתו, כמו בנשיקה. חשבתי, אומר המשורר, כשראיתי ("בשור") את שני צבעי התפוח, הירוק והאדום, שעל התפוח צמודים פני חשוק וחושק. הם צמודים זה לזה מו המתנשקים בפסליו של ברנקוזי [...]".