מאה – מספר שמח

התמהמהתי בכתיבת יומן הרשת הזה – היומן ה־100, רציתי שיהיה שונה, שיהיה אחר, שיביא גם בשורה חדשה, והתקשיתי. ואז בשיטוט במרשתת גיליתי שמאה הוא "מספר שמח"– מושג מעולם המתמטיקה, שבדרך כלל אין לי מדרך רגל בו, שאלתי אותו לכותרת יומני.

מהו מספר שמח? מספר שחישוב סכום ריבועי הספרות שלו (בבסיס 10) מסתיים במספר 1; במילים אחרות, אם נחבר את סכום ריבועי ספרותיו שוב ושוב נקבל בסופו של דבר 1. הינה החישוב של 100: 0²+ 0² + 1²

ביומן חגיגי זה אכרוך זה בזה כמה נושאים, השאובים מתחומי העניין שלי.

עולם האמנות

מאז שפרשתי לגמלאות צללתי לעולם אמנות בכלל, ולאמנות המרחב הציבורי בפרט. עולם חדש, מגוון ומרתק. אני פועלת בתחום זה במסגרת המיזם של יד יצחק בן־צבי "סקר אמנות הקיר בישראל" בשמחה ובאהבה, בסקרנות ובגאווה על כל היופי הזה הטמון בסביבתנו.

את האמן פנחס ליטיבינובסקי (1894–1985) הכרתי מציורי הדיוקנאות שלו שהיו תלויים במוסדות ציבור רבים;

דיוקן יצחק בן־צבי, ספריית יד יצחק בן־צבי; דיוקן אלישבע לוי, יד בית לוי אשכול

והינה יצירתו עלתה לכותרות כשב־2021, בעקבות דרישתה של עיריית ירושלים שציוריו יפונו מן הבית בקטמון, החל נכדו אלון דין להעביר את חלקם לביתו בחיפה ואחרים השמיד במסור חשמלי. זאת לאחר שבמשך שנים ניסה ללא הצלחה למצוא להם מקום חליפי לאחסון או לייסד מוזאון ליצירותיו. הזעזוע שעורר מעשהו, הביא מן הסתם להחלטה להציגו בתערוכה בבית אבי חי "ובחרת בחיים – זו אמנות". תערוכה מרתקת שעומדת להיסגר ב־5 באוקטובר 2025. בזכות הטכנולוגיה המבקר בתערוכה יכול להצטלם וליצור באמצעות הבינה המלאכותית את דיוקנו במכחולו של פנחס ליטבינובסקי. וכך אני יצאתי, בהחלט הייתי מרוצה מן התוצאה.

השפה העברית

בשלהי הקיץ נסעתי לנפוש עם בנותיי בזיכרון יעקב. טליה בכורתי הממונה על איתור מקומות מפנקים ויוצאי דופן, הזמינה לנו מקום במלון הבוטיק Hagafen, בחדר הסולטן – חדר שנבנה במערה ומעוצב לעילא ולעילא, רק המדרגות אליו... מסוכנות.

מלון Hagafen ממוקם במבנה אבן עתיק משנת 1888, והוא עבר שימור קפדני. כל המיתוג שלו אומר היסטוריה ותיעוד; למשל, לשאר החדרים קוראים בשמות: המיש, ניל"י, המעיין, המוכתר, הכרם, הברון והקיילר (המרתף), וליד כל אחד מהם הוצב שלט המסביר את מקור השם.

ועם זאת הסמליל של המקום הוא בלועזית. נכון שהוא מנוקד כמו שיש לנקד את המילה העברית הַגָּפֶן, ובכל זאת... כשניסיתי לברר עם העובדים במקום אם הם יודעים את מקור הביטוי, הם ידעו לצטט את הברכה "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן", אבל את המערכון של הגשש לא הכירו.

הצורה גפן היא כמובן צורת הפסק, ועל צורות אלה אפשר לקרוא באתר האקדמיה ללשון.

ואם בגפן עסקינן, הרי הסמדר הוא כנראה הפרח של הגפן או אולי פרי הבוסר או אולי יין התירוש או אולי... כפי שכבר סיפרתי באחד מיומני הרשת הראשונים, שמי העסיק אותי מאז ומתמיד, והינה גיליתי שהסופרת דורית רביניאן אספה בצעירותה מילים עבריות אהובות עליה, וסמדר נמנתה עימהן. היא מספרת כשהייתה בת כשתים עשרה, ראה אותה אביה כותבת במחברת ולצידה מילון אבן שושן. האב חשב שהיא מכינה שיעורי בית והיא הסבירה לו;

"'זה אוסף של המילים שאני הכי אוהבת'. [...] האבן שושן היה תיבת אוצר, ואני הייתי בוחרת, [...] לי את הכי נוצצות, הייתי מלקטת אותן אחת־אחת. את המילים הכי נדירות ויקרות. אברה. אצטבה. ארגמן. הייתי טועמת את המילה בליבי: הדהוד. מנסה אותה בלחישה: הודיה. מגלגלת על הלשון: מכמנים. ומעתיקה אותן ברוב טקס למחברת: השכמה.

לפעמים המצלול הוא ששיווה להן קסם: עצלתיים, גילופין, קרסול. ולפעמים איזו חמדה חושנית שנאצרה בהן: סמדר. צלהבים. מִרקם. [...] אהבתי לפתוח את המחברות ולעיין בהן, להתמוגג מכמה שהן יפות המילים האלה, כמה חגיגיות", שיעורים בפיתוח קול, עמ' 112–113.

אהבת פריז

בעקבות סמליל Hagafen התחלתי לשים לב שהשימוש במילים עבריות הכתובות באותיות לטיניות נעשה רווח, וכך זכיתי לשבת בבית הקפה החדש בירושלים Paris Bakikar. ואם אתם תוהים היכן הוא, הרי הוא ניצב בכיכר צרפת, הקרויה בפי רבים כיכר פריז. השם ניתן לכיכר ב־1959 כאות הוקרה לממשלת צרפת על תמיכתה בישראל, וכתגובה לכך שבפריז החליטו לקרוא לכיכר מול שגרירות ישראל בפריז – כיכר ישראל.

(הרובע ה־17) Place d'Israël

בכיכר בירושלים מוצבת מזרקה פריזאית שהיא מתנת עיריית פריז לעיר ירושלים; ב־1961 הוצבה המזרקה הראשונה, אך מימיה הציפו את הכיכר והיא הוסרה ממקומה.

חנוכת המזרקה בשנת 1961, צילום: ורנר בראון, מתוך ישראל נגלית לעין, יד יצחק בן־צבי

ב־2008 שופצה הכיכר ומזרקה חדשה הוצבה במקום. אגב מהיכרותי עם הצרפתים ובהכירי את יחסם לתרבותם, נדמה לי שהם לא היו כותבים כך שם של בית קפה...

המזרקה החדשה בכיכר צרפת

שירי ארץ ישראל

את שירי יהורם גאון אהבתי מאז ומתמיד. עוד בשנות השישים ואני ילדה בת שבע, שמעתי את שירי התרנגולים בבריסל, שם שהינו בעת שאבי היה שליח דרור מחנות העולים בבלגיה. מששבנו ארצה התנגנו בביתנו שירי שלישיית גשר הירקון ואני ידעתים בעל פה. שיריו המתקתקים וקולו החם נוגעים לנימי ליבי, מרגשים אותי. ההגייה הברורה והעברית המוקפדת משמחים אותי. אני אוהבת אותם. בסוף הקיץ צפיתי בסרט התיעודי "ערב עם יהורם גאון" שיצרו קובי פרג' ומוריס בן מיור ולמדתי עליו עוד ועוד דברים. מפתיע אותי שוב ושוב לגלות עד כמה הדרך אל התהילה אינה פשוטה, ואף שהיא רצופת קשיים ומהמורות, יש שאינם נעצרים וממשיכים הלאה, למעלה למעלה.

ירושלים שלי

באותם ימים גם נחשפתי לתצלומים שצילם הצלם ורנר בראון בעת הפקת הסרט התיעודי־מוזיקלי "אני ירושלמי" (1971). את הסרט ביים יהורם גאון והוא אף כתב את תסריטו, שיחק בו את התפקיד הראשי ושר שירים שכתב דובי זלצר במיוחד לסרט. שמחתי לשוב ולצפות בסרט, ולראות בו את ירושלים של לפני למעלה מחמישים שנה, ירושלים אחרת.

אוסף הצלם ורנר בראון, ארכיון יד יצחק בן־צבי

בצירוף מקרים או שלא נפתחה במגדל דוד התערוכה "יהורם גאון התערוכה", ולשמחתי אביגיל בתי החיילת נעתרה להזמנתי והצטרפה אליי לביקור, והיא נושאת כדרכה בימים אלה את נשקה על כתפהּ. התערוכה מספרת את סיפור חייו של יהורם גאון בעיקר באמצעות סרטונים ושירים. והינה נעמדנו לפני צג, שעליו הוקרן סרטון מן השנה האחרונה; יהורם גאון הגיע אל גבול עזה ונתבקש לשיר באוזני אחד המפקדים בשטח באמצעות מכשיר קשר את שירו "המלחמה האחרונה" (1973). זו הייתה חוויה מטלטלת: עמדנו שתינו חבוקות והאזנו. והכול התערבב: האבסורד בסיטואציה והייאוש שמצטבר בלבבות כבר זמן רב והתקווה שבכל זאת אני מנסה לשמר כבר שנתיים, והדמעות שטפו את פניי...

את ירושלים של פעם אפשר גם לראות בתערוכה המפתיעה במוזאון ישראל "כריס מרקר: הצילומים האבודים מישראל". צילומי השחור–לבן שבמרכז התערוכה מציגים את ישראל בשנת 1960 מבעד לעדשת מצלמתו של צלם זר, כריס מרקר – מן המקוריים והמשפיעים שביוצרי ״הגל החדש״ של הקולנוע הצרפתי שלאחר מלחמת העולם השנייה. הם צולמו מאילת שבדרום ועד קיבוץ מנרה בצפון כהכנה לסרט תיעודי־אמנותי על המדינה הצעירה, ומאז נעלמו עקבותיהם. לפני שנים ספורות התגלו מעל 1000 תשלילים של אותם צילומים בארכיון הסינמטק הצרפתי בפריז. כ־120 מהם הודפסו לרגל התערוכה, והם מוצגים כאן לראשונה. הסצנות היומיומיות המתועדות בהם והמבט ההומניסטי אוהב האדם של מרקר הם חומרי הגלם שמהם הוא יצר את "הצד השלישי למטבע" (1960) – הסרט התיעודי הראשון על ישראל שמימנו גורמים פרטיים ולא המוסדות הציוניים, וזוכה פרס דוב הזהב בפסטיבל הקולנוע הבין־לאומי של ברלין לשנת 1961; יצירה תיעודית בעלת איכויות פיוטיות המשולבות באמיתות נוקבות, כמעט נבואיות, על מצבנו היום, מתוך אתר מוזאון ישראל.

דיוקן עצמי של כריס מרקר, צולם בבית משפחת ון ליר בחיפה, 1960 (התשליל של הסינמטק הצרפתי)

בביקורי בתערוכה התמקדתי בתצלומים מירושלים, ירושלים שלפני 1967, ירושלים שלא הכרתי. מומלץ בחום לצפות בסרט באתר הסינמטק.

נחתום את דברינו בשטר של מאה ש"ח.

בְּאֶרֶץ אַהֲבָתִי הַשָקֵד פּו͘רֵחַ

בְּאֶרֶץ אַהֲבָתִי מְחַכִּים לְאו͘רֵחַ

שֶבַע עֲלָמו͘ת שֶבַע אמָּהו͘ת

שֶבַע כַּלו͘ת בּשַּעַר.

על השטר מוטבע דיוקנה של המשוררת לאה גולדברג ובצידה ענף שקד פורח, דימוי שנעשה בהשראת שירה המפורסם, שאת ביתו הראשון ציטטתי לעיל. ואני שואלת במילותיה מתי כבר יגיע האורח: מִי עֵינֵי נֶשֶר לו͘ וְיִרְאֶנּוּ / וּמִי לֵב חָכָם לו͘ וְיַכִּירֵנוּ / מִי לא יִטְעֶה מִי לא יִשְגֶה / מִי יִפְתַּח לוֺ הַדֶּלֶת?

ומייחלת שתבוא לפתחנו ובקרוב השעה הטובה, השעה הברוכה המשכיחה כל צער.