הֵיכְלוֹת ליפתא

ליפתא (لفتا) הוא כיום כפר נטוש במבואותיה המערביים של ירושלים, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ־700 מטר מעל פני הים. יש המזהים את הכפר עם היישוב המקראי "מי נפתוח". מבני היישוב המודרני נבנו ברובם בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט ויש מבנה אחד מן התקופה הצלבנית. בכפר חיו ערבים עד תחילת מלחמת העצמאות, ובתחילת דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון להתפנות משם.

במהלך המלחמה שוכנו בכפר פליטים יהודים, ולאחר המלחמה שוכנו בו עולים חדשים מתימן ומכורדיסטן. "הגאולה יכולה להתחיל במי נפתוח [...] שוב מתנוצצים אורות בליפתא [...] אידיליה תנ"כית ליד הבאר" – כתבו ב"מעריב"(16 בדצמבר 1949). רוב התושבים היהודים פונו מהמקום בשנים 1969–1971. לאחר הפינוי פעלו בחלק מהמבנים הנטושים בית הספר ליפתא ומרכז הגמילה ליפתא. ב־2017 הוכרז המקום כשמורת טבע לאומית. בשמורה יש מעיין נִקבה באורך 60 מטר המזין ברֵכת איגום ומימיו גולשים לבריכה קדומה וממשיכים למורד הגיא בתעלות השקיה, ועל המדרונות משתרעים בוסתנים עמוסי פרי: תאנים, שזיפים ושקדים.

על המאבקים שנסבו על הכפר ליפתא – הריסתו ושימורו, צפו בסרט של בתיה מזור.

על הלשון

השם ליפתא הוא דוגמה, יש אומרים, לשם שנוצר בחילוף של העיצורים השוטפים: למ"ד ונו"ן, שיבוש של שם המעיין הנזכר בספר יהושע יח, טו ”וּפְאַת נֶגְבָּה מִקְצֵה קִרְיַת יְעָרִים וְיָצָא הַגְּבוּל יָמָּה וְיָצָא אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ. תהליך דומה קרה קרה גם לשם השכונה מלחה, המְשמר את שם העיר המקראית מָנָחַת (דברי הימים א ח, ו).

בשבוע האחרון החלו לשדר ב"כאן" סדרת מתח ישראלית חדשה "מגרש הרוסים" (יוצרים: יבגני רומן ודימיטרי מלינסקי). אני אוהבת סדרות מתח, צפיתי בשני הפרקים הראשונים שכבר שודרו והם מצוינים. הסיפור מרתק, הדמויות מעניינות, המשחק מעולה, ופינות ירושלים שלי, ירושלים שאני מכירה היטב, ירושלים של שנות התשעים.

והינה באיזשהו שלב הבלש החוקר את הרצח שהתרחש בתחילת הסדרה מנסה לאתר צעיר שקשור לחקירה והוריו (עולים חדשים מרוסיה) מספרים לו שהבן שלהם היה לנרקומן ונעלם. אבל כמה ימים קודם לכן התקשר אליהם לבקש כסף והסביר שאינו יכול לשוב הביתה, כי הוא תקוע ב־Lift, מעלית... סיפור משונה והבלש אינו מבין את דבריו. בהמשך הפרק מתברר שהנרקומן דיבר על... ליפתא. ואנו רואים את אחד הגיבורים מסתובב שם בין בתי הכפר, מנסה למצוא את הנרקומן בין הצעירים המכורים לסמים שהתנחלו שם באותם ימים.

הקטע על ליפתא, פרק 2 (בערך מ־25 דקות).

הסצֵנה הזאת הזכירה לי את ספרו של דוד גרוסמן "מישהו לרוץ איתו" (2000), ספר מסע בירושלים שבו הגיבור אסף מחפש אחר הבעלים של הכלבה דינקה שנמצאה משוטטת בעיר. אחת התחנות שהוא מגיע אליה היא הכפר ליפתא. שם הוא פוגש חבורה של נערים מכורים לסם. הספר הוא ספר מסע היכרות עם ירושלים ומסע התבגרות, ולכן קראנו אותו לא פעם עם תלמידינו בשיעורי העברית בבית הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית. באחת הקבוצות אף ערכתי לתלמידים סיור בירושלים במקומות שבהם עובר אסף במסעו עם הכלבה דינקה.

בשנת 2020 ציירה ליאורה וייז בכל אחת מהתחנות שבספר ציור הקשור לסיפור, וכך מוזמנים המטיילים בעיר ללכת בעקבות דינקה ואסף.

גן התות – הכרמל 42, כיכר החתולות – יואל משה סלומון 7, חצר סרגיי – הלני המלכה 13

את הסצֵנה בליפתא לא הציבו באתר... הציור תלוי בכניסה לבית הקפה "תמול שלשום" – יואל משה סלומון 5.

עלילות "מישהו לרוץ איתו" הפכו גם לסרט מצוין בבימויו של עודד דוידוף (2006), וחלק מן הסצֵנות בו צולמו בין בתי הכפר ליפתא. בחיפושיי אחר מידע ליומן הרשת הזה גיליתי שסרט נוסף צולם באתר – "בן חור" (1959) בבימוי של ויליאם ויילר ובכיכובו של צ'רלטון הסטון.

על הצילומים אנו קוראים תיאור ססגוני שכתב יונתן אמיר במעריב (8 באפריל 1958):

"כובשים רבים ידעה ירושלים [...] ואליהם הצטרף כובש חדש: חברת הסרטים ההוליבודית מ.ג.מ., שהביאה למבואותיה אלפי אנשים, נשים וטף, כדי לצלמם בשביל הסרט 'בן חור'. במזג־אוויר שרבי ובראות צלולה [...] התאספו על הרכס שליד ליפתא הסטאטיסטים שבאו לשחק בתפקיד 'העולים לירושלים' בשכר עשר ל"י ליום.

מן הנוף הסלעי ומן השדות המצהיבים שבעו המסריטים נחת – אבל 'השחקנים' גרמו להם 'כאב ראש' לא יתואר. [...] שתי סיבות היו לאי־הסדרים: ראשית, סקרנות שמשכה למקום מאות אנשים, שלא הוזמנו כלל; ושנית, פיתוי לרווחים קלים.

תחילה היה נדמה שלא יימצאו 3000 איש לתצלומי הקטע. לגיוס האנשים הדרושים יצאו בהולים [...] לשכונות שיושבים בהן בני עדות המזרח וקראו להם לבוא לעמק ליפתא [...]. בשעה 5 לפנות בוקר התרוקן בית הזקנים של העדה הספרדית. כל מי שיכול היה לעמוד על רגליו, הלך לעמק ליפתא. ב־8 בבוקר כבר היו במקום 5000 איש. נשים באו עם תינוקיהן, ישישים לבושי סדינים וכאפיות, זקנות כורדיות לבושות קימונות יפאניות של בנותיהן. [...] וכדי להרבות מהומה – חדרו אל בין 'עולי הרגל מימי בית שני' מוכרי גלידה ומשקאות קרים.

מתוך כתבה של אלי תבור, העולם הזה.

[...] בינתיים התבצר צוות הצלמים על ציודו הכבד בפינת הדרך – במעלה ההר. לאורך הרכס ישבו יהודים, כנענים, אשורים, ומעליהם – גאים ונוצצים – חיילים רומיים לבושי שריון וחמושי חניתות. בראש השיירה צעדו אנשי אבו גוש ובראשם מוכתרם. היו בשיירה גם גמלים, סוסים, חמורים, עזים, תרנגולות.

מתוך כתבה של אלי תבור, העולם הזה.

סוף־סוף, לאחר כמה חזרות מוצלחות, נערך הצילום העיקרי. ה'עולים' היו כבר עייפים ויגעים – אך עובדה זו רק שמחה את הבמאי ועוזריו. 'זה ייראה אמיתי יותר', אמר".

וכדרכם של מקרים שהעולם מזַמן לנו, כשביקרתי ידיד שאושפז אחרי ניתוח בבית באייר – בית אבות והחלמה בירושלים – נמשכו עיניי אל ציורים מפרי הארץ שעיטרו את חדרי החולים. ניסיתי לברר מי צייר אותם ועובדי המקום לא ממש זכרו, אמרו לי שצייר אותם אמן בשעות שירות שנקצבו לו כעונש. למזלי, על הציורים הייתה חתימה ובסופו של דבר התברר שאכן שירות, אבל שירות לאומי של שתי בחורות צעירות ניצן בן־אברהם ויהודית לאופרסווילר – רק בזכות שם המשפחה יוצא הדופן פענחתי את החידה.

כשטלפנתי אל אימה של יהודית לאופרסווילר היא אישרה שאכן יהודית וניצן ציירו את הציורים והוסיפה שהיום היא יהודית קגן והיא אינה ציירת אלא סופרת. טלפנתי אל יהודית, השיחה קלחה וקבענו פגישה כדי שאראה את הספר שכתבה – שגרירות השֵדים: הולכים לעזאזל, הוצאת התחנה, 2024.

ספרהּ הוא ספר מסע לבני נוער המתרחש בירושלים, והגיבורים הצעירים בו חולפים בתחנות שונות בירושלים ומכירים כך גם את עצמם וגם את העיר. בין התחנות: בית המצורעים בית הנסן, המוזאון לטבע, חורשת הירח, רחוב עמק רפאים ומסילת הרכבת, גן החיות התנ"כי, ההרודיון. וכך תוך כדי קריאה אנו לומדים שהיכלא דליפתא הוא מקום מושבו של אשמדאי, מלך השדים.

הספר כתוב בעברית מצוינת המבוססת על המקורות ונעשה בו שימוש מעניין במונחים מעברית ומארמית כדי לבנות את עולם הפנטזיה העברי.

הינה כמה דוגמות למילים וביטויים שהשתמשה בהם המחברת, את האיורים המרשימים בספר יצר אופיר שריף;

איפכא מסתברא – מְנהלת עולם השֵדים. [ההפך הוא המסתבר, ההפך הוא ההגיוני יותר, האקדמיה ללשון העברית].

אֶבְקוֹעַ – שד שזה עתה בקע משלוש הקליפות הטמאות שלו. [צאצאי בעלי חיים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.]

שועלי שמשון – הם תוספת מדליקה לרכב (או לדֶ–מונית).

ערסלא – מושל מחוז עזאזל במדבר יהודה [לפי ההלכה שילוח השעיר אינו צריך להיעשות על ידי כהן, אך מקובל היה למנות כהן לכך. במשנה (יומא ו, ג) מסופר על אדם בשם "ערסלא" ששילח אותו.]

הכפר ליפתא והמעיין שבו היו לדימוי שולי החברה בתרבות הישראלית. נסעתי לבקר שם והינה תצלומים מהימים האחרונים, המדרונות מוריקים וביניהם נטועים בתים ריקים, והכול מנוקד בכתמים לבנבנים – עצי השקד בשיא פריחתם.

ושם גיליתי שבמקום נפתח LIFTA Boutique – מלון יוקרה, ובו יש שישה חדרים מפנקים לזוגות, ברֵכה שקופה מרהיבה, ג'קוזי, סאונה וארוחת בוקר מפנקת, אמרנו כבר היכל!

תגובות

קוראיי היקרים, אתם מפתיעים אותי כל פעם מחדש. קשת התגובות ליומן הרשת "פלפל נהריה – הזהב שלנו" הייתה מאלפת. הינה כמה מהן.

אוקי חברתי שיתפה את חברה מילדוּת יעקב שפי (שפקמן), חקלאי ממושב פארן, והוא כתב: "קראתי בחיוך. גידלתי פלפל נהריה [...] רק לשוק המקומי. ובשנה אחת התרסקו המחירים, והמתנו שהמחיר יעלה, אבל הוא לא עלה. ואני שחשבתי שהפלפל הבהיר יהיה לנצח ירוק בהיר, גיליתי שגם הוא הפך לאיטו לאדום, קצת חיוור אבל אדום. ולכן לכל המבקרים בשדותיי ששאלו מה ההבדל בין פלפל ירוק לאדום, הייתי אומר שאנו בני אדם נולדים בלונדיניים, אבל מזקינים – ולראשינו שיער לבן או קרחת. כוווולם. בדומה לכך הפלפלים מתחילים כולם בצבע ירוק, ומסיימים אדומים. גם פלפל נהריה שנראה שאינו מתכוון להפוך לאדום".

שי פרקש, ידידי המתעד ומשמר יצירות אמנות על קירות, סיפר לי על פסל הפלפל הגדול בארץ – 15 מטר גובה, שיצר בשנת 2014 ראם לוי בכניסה לבניין חברת Carmel ברחוב פסח לב 2 בלוד. כיום הבניין משמש למרכול של רשת ויקטורי, ומצבו בכי רע...

התצלום באדיבות שי פרקש התצלום מתוך האתר של חברת לב ד.ע 2003

נחמה חברתי הזכירה לי את השיר "שיר הפלפל" (המילים של המשורר רפאל אליעז והלחן מקסיקני עממי) בקולהּ של אילנה רובינא. מסתבר שלפלפל יש גם תכונות של אפרודיזיאק...

שיר הפלפל

ואבי ידידי, נזכר בערגה בכרזה של פלפלים, מיני פלפל צ'ילי, שהייתה תלויה במסעדה האיטלקית "אל דנטה" (אוסישקין 50 ירושלים). בביקור במסעדה ראיתי שהכרזה כבר אינה תלויה שם. אולי נראתה כך: