הֵדֵי מלחמה

הדים, עדים או שמא אדים – ליקטתי אותם לאורך ימי המלחמה המתמשכת ואינה מרפָה.

החייל אורון שאול (1993–2014) נהרג במהלך מבצע צוק איתן בקרב שג'אעייה. לימים הודיעו אנשי הטרור חמאס כי גופתו מוחזקת בידיהם, ודרשו לשחרר מחבלים בתמורה להחזרתה. למעלה מעשר שנים אחר כך ב־18 בינואר 2025, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חולצה גופתו מרצועת עזה בפעילות של צה"ל ושב"כ, והוא נטמן בבית העלמין בפוריה עילית.

קצין צה"ל סגן משנה הדר גולדין (1991–2014) שירת בסיירת גבעתי ונהרג בקרב רפיח במהלך מבצע צוק איתן. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. גופתו נחטפה על ידי ארגון הטרור חמאס למנהרה תת־קרקעית. הדר גולדין מוגדר כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע.

לפני כשנה עוד בטרם הושבה ארצה גופתו של אורון שאול, לכדה את עיניי המודעה הזאת – הכאב הנורא ותחושת חוסר האונים שעולים ממנה, חדרו אל נשמתי. המודעה כמובן הדהדה את הסיסמה "העם עם הגולן" – סיסמה שנטבעה בתחילת שנות התשעים במחאה על תוכנית הנסיגה מרמת הגולן. במודעה המקורית בלטה המילה "עם": גם בגופן השונה וגם בצבעה האדום, וצבעי הכחול ולבן אזכרו את דגל ישראל. סימנים רבים.

במודעה העדכנית חלוקת הצבעים דומה; במקום "העם" הצבועה בכחול הוצבו המילים "כולנו" וגם אורון והדר, שהרי הם החיילים הינם חלק מכולנו. תמורת המילה "הגולן" הצבועה שחור נכתב שם התואר "נהדרים", כלומר "נעדרים". הינה דוגמה לכך, מזכירה לי הבלשנית שבי, שבעברית בת זמננו נחלשו העיצורים הגרוניים ואין מקפידים על ביטוי נכון שלהם: עי"ן או ה"א – שתיהן הגויות בפי רבים באופן זהה. כאן כמובן השתמשו בשורש הד"ר גם בשל משמעותו וגם משום שהוא מהדהד את שמו של הדר גולדין.

כמה חודשים אחר כך במוסף התרבות וספרות של עיתון הארץ (30 באפריל 2015) צדה את עיניי כותרת לסיפור "הנהדרת". את הסיפור שהתרחש לפני כחמש שנים הביא חיליק מגנוס, האיש שהתמחה בחילוץ אנשים שנקלעים לסכנות ובאיתור נעדרים. במרכזו היעלמותה של רועת הצאן הבדואית סאלחה בת ה־16. היא נעלמה בשנת 1951 וחוץ מכמה חפצים שנמצאו ליד הבאר באזור שרעתה בו, לא נודע מעולם מה עלה בגורלה. אביה סארחין סאלם אל עוואר חיפש אותה עד יום מותו. אל חיליק טלפן מכרוֹ הבדואי עיד ואמר: "יש לנו נהדרת"... ומדוע שוב החלו לחפשהּ? משום שבאחד הימים נעצרה מכונית טראנו ליד רועה צאן צעיר ואישה מבוגרת שאלה אותו על אודות שני אנשים. הוא לא הכירם, אבל כשסיפר על כך התברר שהאישה חיפשה את האח והדוד של סאלחה הרועה. גם החיפוש המחודש לא העלה דבר.

לפני כשנה אספתי בספריית רחוב את הספר "העבד" – רומן שכתב בשנת 1962 הסופר, חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר. הספר מגולל את קורותיו של יעקב, תלמיד חכם שנמכר לעבדות לאחר גזרות ת"ח–ת"ט ובעת שביו מתאהב באישה לא יהודייה. דרך עיניו של יעקב מסופרים קורות היישוב היהודי בפולין בסוף המאה ה־17. היצירה עוסקת בביקורת על הממסד הרבני ועל החברה היהודית, ומתארת את המציאות הקשה ששררה בפולין לאחר הפרעות הללו. קראתי אותו בנעוריי וחשתי רצון עז להיזכר בו. קראתי אותו בשקיקה ולתדהמתי הבנתי עד כמה הסיפור מתעצם על רקע אירועי 7 באוקטובר. קראתי וראיתי לנגד עיניי את החטופים המוחזקים במנהרות החמאס בעזה. קטע מיוחד שנגע לליבי, היה התיאור של יעקב העבד המנסה בכל מאודו לשמר בשבי את זהותו היהודית, ולשם כך כותב את תרי"ג המצוות על סלע (עמ' 28);

"מיד התחיל תר אחר האנקול, [...] אך האנקול נעלם ואיננו. הרי זה מעשה השטן, הירהר בלבו. לא ניחא לו שיהא יעקב חורת את תרי"ג המצוות. [...] פישפש על הקרקע, בתבן. עדיין לא נואש, רק לא להיכנע! לא על נקלה אתה מקיים מצוה. מצא את האנקול. [...] היה על גבי מדף צדדי. נשתומם שלא מצאו קודם לכן. אכן, הכל גזור מראש. פלוני הניחו כאן לפני שנים על מנת שהוא יעקב יוכל לחרות בו את מצוות האל. חזר ויצא והתחיל מחפש אבן מתאימה. לא נזקק לחיפושים הרבה. מאחורי הרפת נזדקר סלע גדול, עומד מוכן [...] איש לא יראה את הכתוב, לפי שהרפת מסתירה את הסלע מעין רואים".

ואז הגיעה עונת הקציר והוא ירד עם משפחת שוביו לעמק, וכך לא הספיק לחרות בסלע את כל מה שרצה, אבל "זכרונו היה מעיין המתגבר. הפיק ממנו דעת שנשתכחה שכבר. יעקב נאבק עם פורה, שר השכחה, הוציא ממנו את שלו בטוב, וברע, באורך רוח, בציפיה והעיקר – בהסחת הדעת מכל שאר ענינים. [...] חפר בתוך עצמו, כאותם הבריות המחפשים אוצרות באדמה. חיטט והעלה פסוקים, קרעי פסוקים, מלים בודדות. התורה שלמד לא אבדה. חבויה היתה אי שם בתאי מוחו"...

את הציור על הכריכה של המהדורה הראשונה (עם עובד, 1965) צייר האמן גד אולמן. התוודעתי אל גד ואל אומנותו, כשתיעדתי את שלל קירות האמנות המרשימים שיצר במרחב הציבורי, במגוון חומרים ובטכניקות שונות. הינה כמה דוגמות.

הדפסה, בית ידיעות אחרונות, תל אביב־יפו, 1976; קולאז' (הדבק), הספרייה העירונית, גבעתיים, 1980;

פסיפס, בית פרטי, ראשון לציון, 1991; ציור, בנק המזרחי, רמת גן, 1993.

עוד עבודות של גד אולמן.

רבו הנופלים והנרצחים במלחמת חרבות ברזל, ובני משפחותיהם מנציחים אותם. כל משפחה ומשפחה בדרך המתאימה לאורח חייה ולתפיסת עולמה. מהי הדרך הראויה לשמר את זכרו של אדם – הנושא מעסיק אותי כבר שנים רבות, ועכשיו ביתר שאת.

לפני כמה חודשים פגשתי את עדה ברדנוב היוצרת יצירות יפהפיות בבד וברקמה.

עדה היא אלמנתו של עדי, אחיו של ירמי ברדנוב (1933–1956); ירמי מן הצנחנים. הוא נולד בירושלים, למד בבית הספר תחכמוני ואחר המשיך את לימודיו בבית הספר החקלאי ע"ש מאיר שפיה. עם סיום לימודיו יצא להתיישבות בקיבוץ נירים, וכעבור זמן עזב את נירים והתגייס לצנחנים. במהלך שירותו השתתף בפעולות גומלין שונות, ובהן: קרב כונתילה, קרב באזור ניצנה, קרב חוסאן. הוא נהרג בקרב על קלקיליה.

ירמי ברדנוב, שלמה ון דן ברג – הציור נעשה לפי תצלום

על ירמי שמעתי כבר בנעוריי, דמות של גיבור, ולאחר הפגישה עם עדה, שבתי לעיין בספר שנכתב לזכרו "ירמי מן הצנחנים", ספר שבו סיפרו עליו חבריו, מפקדיו ובני משפחתו. את הספר חותם הסופר והמשורר חיים גורי, שלא הכיר את ירמי בחייו, אבל שמע עליו ולכן החליט להשתתף באזכרה שנערכה לירמי בעמק המצלבה ביום השנה לנופלו.

וכך סיפר חיים גורי:

המדורה בערה במשטח, שהיה מוקף סלעים ועצי זית, והאירה את פני המשתתפים, שהסתכלו חרישית באש. על גזע זית אחד היתה תלויה תמונתו של י ר מ י. האנשים שוחחו בשקט. כעבור זמן מה נדמו. איש מגודל זקן שלף חליל סוף מכיסו והחל מחלל. המנגינה נתמשכה מסלתסלת, עולה ויורדת, והיה בה משהו מתייפח. [...] שני בחורים גבהי קומה כילכלו את האש. האיש המחלל חילל מנגינה נוספת. הפעם לא התייפחה המנגינה כמקודם. היה בה משהו אחר, [...] חשתי שהיא מביעה קובלנה מרה. [...] אחר שבה הדממה, שהופרעה בנגינת אקורדיון מלווה שירה. רוב הנאספים החרישו, אך המזמרים המשיכו וסיימו את השיר. [...] הצנחנים [...] שתקו, ורגע נדמו כפסלי נחושת. אמו של הנער שנהרג חשבה מחשבות [...] התחילו לקרוא שירים, שחוברו לכבוד הרוגיה של ארץ ישראל. [...]

ידיד אחד שבא מתל אביב אמר לי: 'כל התמונה הזאת איננה יהודית. יש כאן משהו רחוק, י ו ו נ י'. היתה הרגשה, ששבט לוחמים נאסף, בטקס האופייני לו, להעלות את זכר לוחמיו. היכן היה העצב באותו לילה? היה שם עצב שקט, שפוזר חלקים חלקים בדממה ובחליל ובאקורדיון ובשיחת האנשים שדיברו על האיש. משהו גברי וחזק. מאופק מאד.

הופתעתי מאד: מספר בחורים החלו סובבים בקהל ומחלקים קפה שחור. הבחור, אמרו, אהב לילות ומסעות ומדורה וספלון קפה סובב בין רעים בשיחתם. איננו עושים אלא את מבוקשו. [...]

בארץ זו, שבה נהרסו בלב רבים מנהגי העבר, ביקשו אנשים לבנות לעצמם דפוסי חיים. איש לא יכול היה לומר להם כיצד לזכור ביום השנה את חברם האוהב, היתה זו אזכרה מוזרה, אך לא פגשתי רבות, הדומות לה באהבה ובריגשת הלב. מעל גזע הזית הביט הבחור מהתמונה, משחק האש העניק לפניו הקפואות חיות בלתי רגילה.

כמעט שבעים שנה אחר כך ב־2025, הקימו הוריו וחבריו של עמית יצחק דוד (1999–2023) את קפה עמית – עגלת קפה לזכרו במבואותיו של מושב מסילת ציון. כל הרווחים מעגלת הקפה יוקדשו למלגות לחניכות וחניכי פנימיית בויאר בירושלים – שָׁם התחנך עמית.

ציור: ארד לוי

עמית נולד בבית שמש, למד בבית ספר היסודי ע"ש מנחם בגין בעיר ואחר כך עבר ללמוד בפנימיית בויאר בירושלים. בשנת 2018 התגייס לצבא, שירת כלוחם בהנדסה קרבית ואחר כך כמפקד כיתה בגדוד 603 בחיל. בתום שירותו הצבאי עבר לגור באילת ועבד כקצין ביטחון בעיר במשך תשעה חודשים. אחרי טיול בחו"ל החל ללמוד יזמות, תיווך וייעוץ בנדל"ן ומשכנתאות, וכשסיים את לימודיו, העתיק את מגוריו לבאר שבע, הצטרף לחבריו שפתחו משרד תיווך, והחל לעבוד בתחום הנדל"ן. ב־7 באוקטובר בשעות הבוקר המוקדמות הגיע עמית עם בן דודתו וחברים נוספים לפסטיבל הנובה סמוך לקיבוץ רעים. עם הישמע ירי הטילים, הם נכנסו לרכב והחלו במנוסה, אך זמן קצר אחר כך נורו על ידי המחבלים. עמית נפצע קשה מאוד ומת מפצעיו.

הוא נקבר בבית שמש ועל מצבתו כתבו: "תחייכו, תהיו טובים, תאהבו אחד את השני", כפי שנהג לומר.

גם מכוניות היו לאנדרטאות. המשוריינים בדרך העולה לירושלים הם דוגמה לכך. תמיד כשאני חולפת בסמוך אליהם מזדמזמות בראשי המילים "בצידי הדרך מוטלים מתינו. שלד הברזל שותק כמו רֵעִי" (מתוך "באב אל ואד", שירו של חיים גורי). זהו אחד השירים החשובים בהווייתנו שעניינם זיכרון והנצחה: "לנצח זכור נא את שמותינו" ו"זה אשר ילך בדרך שהלכנו, אל ישכח אותנו".

במשך שנים חשבתי שהכוונה היא ש"שלד הברזל שותק כמו רְאִי", והינה קראתי את הכתבה "שלד הברזל שותק" הארץ, 30 באפריל 2025), ולמדתי שגם העיתונאי משה גלעד חשב כך. בכתבתו עסק במכוניות־גרוטאות המושלכות באתרים שונים בארץ, והמתנדבים של מיזם רננה במדבר – דואגים להוציאן ממקום מִרבצן ולהשיב את היופי לטבע. בכתבה הוא גם סיפר על "קיר המכוניות" ליד מושב תקומה, הקיר שהוקם כמקום אחסון לכלי רכב שנפגעו ב־7 באוקטובר בכבישי העוטף והיה למעשה לאנדרטה מצמררת.

המוזות אינן שותקות במלחמות, אדרבה השפעתן גוברת, והיצירתיות בעולם האומנות מתעצמת. הינה כמה דוגמות;

יונתן גל, חבר קיבוץ הגושרים ואומן, משרת במילואים כחובש בכיתת הכוננות של קיבוץ הגושרים ונשאר בקיבוצו במשך כל ימי הלחימה. באחד הימים נתקל בערֵמת מתכות, וכשהבין שאלה הם חלקי פגזים או מיירטים שנאספו באזור, תמה על הפער בין היופי שאפיין את הרסיסים ובין מהותם – "אחרי שהם מסיימים ליפול והכול רגוע, הם נראים מאוד יפים ומיוחדים", אמר בריאיון ל־Ynet. יונתן המוכשר מוכר לי היטב מעבודתי בסקר אמנות הקיר בישראל, רבים מציוריו מתועדים בו. לשאלתי מה יצר בעקבות המלחמה שיתף אותי בעבודות שנוצרו מרסיסי המתכת הללו.

ריאיון עם האמן על יצירתו, Ynet.

יונתן גל גם צייר לפני קצת יותר משנה בית כפי שחש אותו אז. עוד על הנושא ביומן הרשת שעסק בכך.

נחתום את דברינו בתקווה, שלא ירחק היום ונבואת ישעיהו (ב, ד) תתגשם;

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

"וכיתתו" 2024

המעצבת טלי יריב ציירה בשמן על קרטון חום כפות עשויות עץ. את כפות העץ הללו גילף אילון, חייל מילואים ששירת מ־7 באוקטובר 2023 בעזה וביישובי העוטף, ובשעות המנוחה שקע בעבודה מדיטטיבית: גילוף כפות עץ מכל מיני ענפים שמצא. "הציור פורש מפת דרכים מכמירת־לב של נוף הארץ בימים אלה" – כתבו בתערוכה בבית העם בנהלל.

חזון אחרית הימים, 1982–1984, מרדכי ארדון, גבעת רם ירושלים, צילום: תמר הירדני, סקר אמנות הקיר בישראל

אנדרטת השלום, 1963, יגאל תומרקין, דרך חברון 11 ירושלים, צילום: רן בר יעקב

על עמוד האבן חקוק הפסוק מישעיהו ב, ד ובבסיסו הותכו זה לזה כלי מלחמה וכלים חקלאיים.

תגובות

רבות רבות היו התגובות ליומן הרשת שהפגיש בין הזמר אלביס פרסלי ואיש הביון שלמה עמיר.

אבי ידידי שלח לי עוד כתבה על פונדק אלביס ועל קורותיו של שלמה עמיר.

ושאלה: יש ציור קיר במתחם שרונה בתל אביב־יפו ובו צויר אלביס פרסלי בסגנון קריקטורי. האם מישהו יודע מי הצייר? עד כה לא הצלחתי לגלות.