אדבר איתךָ*

אחד השירים הראשונים שכתבתי לחווה. במקרה הזה לא הייתה לי כמעט התלבטות מה יהיה התוכן של השיר. המילים נכתבו כמעט מאליהן וזה היה הנושא הכי דחוף מבחינתי באותו זמן. איך מתמודדים עם כאב, צער של אדם במצב של משבר קיומי צורב. לא מדובר בכלל בהתבטלות עצמית אלא בניסיון הכלה, אולי מהוסס, מאופק, משתדל מאוד לא להפריע. חושבת שמדובר בהליכה בשדה מוקשים של הסבל של מי שנמצא מולך ולאדם כזה השיר הזה נכתב. יש בו גם רמז לתסכול לחוסר האונים שלי כמחברת וכבן אדם שמרגיש חסר אונים, מה עושים? יש אמפתיה, יש רצון טוב, והסבל של הצד השני לא נמוג ולא מתפוגג" כתבתי לאיש מסוים שיודע את זה. הוא ידע גם בזמן אמת, רחל שפירא (ריאיון לרן שכניק, ידיעות אחרונות).

*מילים: רחל שפירא ולחן: אלונה טוראל

השיר "אדבר איתך" מהלך עליי קסם מאז שמעתיו לראשונה, השיר "מְדַבֵּר" את תחושותיי, את תקוותיי. לשמחתי, הוא תמיד נכלל בהופעותיה של חווה אלברשטיין – הזמרת ששיריה הם פס הקול של חיי, זמרת אהובה.

שיריה של חווה אלברשטיין התנגנו בבית הוריי בקיבוץ. כולנו נהנינו מהם, מן המילים הנבונות, המדויקות והשנונות ומן הלחנים שלהם המתנגנים בנועם.

את התקליט הזה שהתפרסם ב־1971 שמענו חזור ושמוע; בת הטוחן היה שיר שנבות ותמוז אחיי אהבו מאוד, על חייל המוצא את מותו בהתעקשו על האמת שלו. שירו של איציק מאנגער ללחנהּ של דפנה אילת.

מילות השיר.

אנחנו בנות ברק אהבנו את השירים: תפילת יום הולדת (מילים: תרצה אתר ולחן: משה וילנסקי) – על האישה המקווה שבשנה הבאה האיש שלה לא ישכח את יום הולדתה; את נשים רוקדות (מילים: יורם טהרלב ולחן: משה וילנסקי) וכמובן את ליידי גודייבה (מילים: אהוד מנור ולחן: צביקה פיק) האמיצה. נבות שכבר אז גילה את חושו המוזיקלי המיוחד אהב את את חירותי (מילים ולחן: ג'ורג' מוסטקי, תרגום יורם טהרלב).

התקליט הזה קשור בזיכרונותיי במלחמת יום הכיפורים. הוא יצא לאור בסוף שנת 1973 זמן קצר לאחר המלחמה. באלבום נכלל השיר "לו יהי", שירה של נעמי שמר, שנחשפנו אליו בשידור בטלוויזיה בהופעה חיה של להקת הגשש החיוור בזמן המלחמה. שירים רבים אהבנו בתקליט הזה. על אבא היה אהוב במיוחד השיר "בלדה על סוס עם כתם על המצח", שיר על גורל העם היהודי – מילים: יורם טהרלב, לחן: מתי כספי.

מילות השיר.

אבל התקליט האהוב ביותר עליי הוא "כמו צמח בר", כל אחד משיריו היה לחלק מחיי, ולא שיערתי שגם אנשים אחרים שהיו חלק מחיי – השירים הללו היו לחלק מחוויותיהם.

התגייסתי לצבא בנובמבר 1975, אחרי שסיימת שנה שלישית כקומונרית בקן מחנות העולים בירושלים. עם סיום הטירונות נשלחתי לבסיס מה"ס 591 ברפידים שבסיני – מה"ס הוא חיל ההספקה, שאחר כך שינה את שמו לחיל התחזוקה והיום מתכנה חיל הלוגיסטיקה. הוצבתי כפקידה בלשכת המח"ט, מרכז הבסיס, ומיד הורעפה עליי תשומת לב רבה, רבה מדיי, מצד חיילים וקצינים... החוויה הייתה מטרידה ומביכה בלשון המעטה.

למזלי, פגשתי את ר' ששירת אף הוא בבסיס ההוא והוא היה לידידי. הקשר בינינו הלך והתחזק והיינו לבני זוג. ר' תל אביבי וכך בשבתות מחוץ לבסיס, זכיתי לבלות לא מעט בעיר הגדולה; פקדנו בתי קפה ומסעדות, ראינו סרטים והצגות תיאטרון. חלף זמן, אבל השירות במקום היה לא נעים, והחלטתי לצאת לקורס קצינות. באותו זמן גם ר' יצא לקורס קצינים. הקשר בינינו נמשך במכתבים ארוכים ומפורטים, כדרכם של צעירים. חוויה מיוחדת ציפתה לי ברבים מן המכתבים: ר' כתב לי שירים, שירי אהבה מתוקים. הימים חלפו והמרחק עשה את שלו. נפרדנו בידידות, שמרנו על קשר ואף היינו נפגשים מדי פעם בפעם.

עם סיום קורס הקצינות (קיץ 1976) נשלחתי לשמש קצינת ח"ן בחטיבת השריון 188, בבסיסהּ בנפח שברמת הגולן. שם פגשתי את ח' סמב"ץ החטיבה, והוא קלט אותי בכל ליבו. ח' היה מיודד עם הקצינה שהחלפתי ולימים היה לבן זוגהּ. אף על פי כן חיזר אחריי וניסה לכבוש את ליבי. התיידדנו, אבל לא רציתי לחבל בקשר שלו איתה. ר' חברי לשעבר, ששירת אף הוא בשריון, שמע על כך והזהיר אותי להתרחק ממנו. לא חלף זמן רב ועזבתי את הבסיס ועברתי לשמש כקצינת ת"ש בגדוד הקשר במצודת כפיר שבפאתי ירושלים.

שלג בבסיס נפח ברמת הגולן

בליל שבת אחד כשבילינו ר' ואני בתל אביב נקרתה על דרכנו ענת, קצינת הת"ש בחטיבה 188, והיא סיפרה שח' נפצע קשה מתאונת ירי, ולא ברור אם יצא מזה. חלפו יומיים, ואני במשרדי במצודת כפיר ומודיעים לי שר' מחפש אותי. ר' שירת אז בסיני, וכשנודע לו שח' נפטר מפצעיו והובא למנוחות, הוא הבין שאינני יודעת על כך. האיש הטוב הזה ביקש חופשה מהצבא ונסע לביתו בתל אביב, לקח את מכוניתו של אביו ועלה לירושלים לבשר לי את הבשורה המרה.

נסענו במכוניתו לגבת, שותקים והמומים, והוא איתי ולצידי. הלכנו ל"חדר" של הוריי, ושם – עצובה ונבוכה בה־בעת –התיישבתי מול הפטיפון, מחפשת את המילים ההולמות את תחושותיי. שמתי את התקליט "כמו צמח בר" על המשטח, הרמתי את זרוע הפטיפון והנחתי את המחט על הרצועה הראשונה של התקליט, על השיר "אדבר איתך". והוא התנגן לו בחלל החדר הקטן, ואני מרותקת למילים שכמו מדברות מליבי, ומשהוא מסתיים אני מרימה את זרוע הפטיפון ומניחה אותה שוב על הרצועה הראשונה וכך פעמים אין־ספור.

לימים, 30 שנה אחר כך, נפגשנו ר' ואני והוא סיפר לי אז שהוא איננו מסוגל לשמוע את השיר הזה, זה מכאיב לו גם אחרי שנים כה רבות. השיר המדבר על הרצון לתמוך במישהו שסובל, להקשיב למצוקותיו, להיות שם בשבילו, והצער על החמצת ההזדמנות לתמוך באדם הקרוב אליך, ור', בחור צעיר ורגיש, אציל נפש, צריך היה אז להתמודד עם כאבי העמוק, עם תסכול ההחמצה, עם תחושותיי לבחור אחר, ואף על פי כן הוא היה לידי, תמך בי, לא נסוג, דִּבֵּר איתי! תודה!

אדבר איתך.

כשאתה חיוור מצער כשאתה עייף עד מוות

מתחפר בשתיקתך לא נרדם בחשכה

תן לי לדבר אליך בשעה שסיוטיך

וללכת בין צלליך מרדפים חלומותיך

להיות איתך. אשאר איתך.

לא אשאל אותך מדוע על ידך אני נודדת

לא אחריד את בדידותך בין שנתך ליקיצתך

זהירה, כמו מהססת המילים שלי שבירות הן

באותות חיבה וחסד וכפות ידיי קטנות הן

אדבר איתך. אך הן לצידך.

יש בי כוח, יש בי כוח, כשאראה, או כשתאמר לי

אל תחוס עליי חרש, חרישי

אל תפריע לקוצים שלך כי מתיך מתקבצים

לשרוט את רגליי. גם אני ארכין ראשי.

2023, חווה אלברשטיין, אמפיתיאטרון, כיכר העצמאות 1, מבשרת ציון, צייר אלעד זבולון, מתוך סקר אמנות הקיר בישראל, יד יצחק בן־צבי

על האמפיתיאטרון במבשרת ציון צוירה נבחרת הזמרים הלאומים שלנו. פעם ראשונה שאני רואה גם את חווה אלברשטיין בציור קיר. בדרך כלל מציירים את אריק איינשטיין, שלמה ארצי, זוהר ארגוב ועופרה חזה. כאן צוירו גם שושנה דמארי, יהורם גאון, יהודה פוליקר ושרית חדד.

פרחים לשוּבך

ומכיוון שהיום אולי אפשר להתחיל ולקוות לימים של התכנסות בבית פנימה, של כולם, של בנייה ושיקום, ריפוי ושלווה, אני בוחרת לסיים את יומן הרשת ביצירותיה של המאיירת והמעצבת יעל אופיר. היא הציגה בחודש יוני 2024 את עבודותיה בתערוכה "יומנים – תערוכת זכרונות מאוירים" בגלריה אילו בבית ההנצחה בקריית טבעון, והינה הן מתאימות לרגעים אלה. לעבודה הראשונה קראה "פרחים לשובך"

תגובות

הינה כמה חוויות ששיתפתם אותי בהן בעקבות יומן הרשת מתקלחים ביחד.

רחלי יטבת הארכיונאית בגבת סיפרה: "למרות שבאמצע שנות השישים הייתה בגבת מערכת מסודרת של מים חמים לבתי הילדים, היו כנראה מקרים שלא עבדה ואז "זכינו" לביקור במקלחת הציבורית. בשנות בית הספר היסודי זה היה במקלחת שבמרכז בתי הילדים (לימים הבניין שימש מספרה, קוסמטיקה ועוד). כמובן הכי אהבנו לפגוש שם את 'החביירות' המבוגרות ובשרן השופע...)

היטיב לתאר את זה יורם טהר לב:

"לפעמים כולנו יחד נכנסים אל המקלחת

סתם כדי לשתות מים למשל, או לרחוץ ידיים

אבל בעצם, אם אתם שואלים – באנו לראות לגדולים"

בשנות הנעורים כאשר גרנו ב'בית הקהילות', השתמשנו לעיתים קרובות במקלחת שליד חדר האוכל, וכשעברנו לגור מבני 'הקמפ' הייתה מקלחת אחת לשלושת בנייני המגורים (כמובן מופרדת לבנים ובנות).

כל הנכדים שלי מכירים את השיר הזה, אני תמיד שרה להם אותו בזמן האמבטיה. הם רק לא ממש מבינים מה הקשר בין מקלחת למטפלת..."

אמירה קלדס (היום גולדשטיין) חברתי ובת כיתתי מגבת כתבה: "כשגרנו בבית הילדים ב'כיכר הפרוג' הייתי הולכת להתרחץ שם, אני לא זוכרת אם הייתה או לא הייתה מקלחת בבית הילדים, אבל אהבות ראשונות התחממו באדים של הקיטור..."