שנה חדשה בפתח – שנת תשפ"ה. כמעט שנה חלפה מאז 7 באוקטובר והמילים עדיין מתקשות להתחבר זו לזו כדי לבטא את תחושותיי. ואם אני מנסה לנסח את המערבולת שגועשת בקרבי, הרי אלה חוסר בהירות, חוסר היגיון, חוסר שליטה, חוסר הבנה ואולי גם, אם אני מוכנה להיכנע לרגש הזה, חוסר תקווה. ובכל זאת אני מחליטה לכתוב, לחפש את הבהירות, ההיגיון וההבנה במה שבנינו בארץ הזאת, בחברה הישראלית החזקה רבת הגוונים, המסורות והמנהגים. בַּמִּקְלַחַת בַּמִּקְלַחַת מִתְקַלְּחִים כֻּלָּם בְּיַחַד גַּם גָּדוֹל וְגַם קָטָ

"רותי רגליים" – כך אנו מכנים בביתנו את רותי ידידתי. את רותי הכרתי לפני שנים כשהחלה לטפל בי בעיסוי וברפלקסולוגיה, ועד היום מפעם לפעם אני נהנית מידיה הטובות. על הקיר ליד מיטת הטיפולים שבביתה תלוי מכתב שכתב לה פיליפ פטי [Philippe Petit] – האיש הצועד על כבל. בגופו הוא קבע אז שרותי אינה נופלת ביכולתה מן המעסים הגדולים והמפורסמים שטיפלו בו: Robert Boudine בפריז ו־Raymond Serrano בניו יורק (1950–2010) רקדן ב־American Ballet Theater שהפך לימים למעסה של רקדניה, ובהם מיכאיל ברישניקוב.