שלשלת הדורות

מדי פעם בפעם אני מהרהרת בשאלה מה חשים צאצאיהם של אנשי ציבור, אנשים שזכו להכרה בציבור בשל פועלם, ידוענים; האם הם שמחים וגאים בייחוסם והולכים בדרך שסללו להם אבותיהם או אימהותיהם או שמא הם מנסים להיבדל מהוריהם וללכת בדרך שונה לחלוטין. פגשתי רבים כאלה, וכל אחד פילס לו דרך משלו; בכתיבת הביוגרפיה של ד"ר אהרן מאיר מזיא "חמש עטרות" עבדתי עם ניניו אורני ומירון איזקסון – אורני עורך דין ומירון אף הוא עורך דין העוסק כבר שנים בכתיבת שירה ופרוזה. שניהם חזרו וציינו שהד"ר מזיא – סבא רבא שלהם – השפיע עליהם רבות. לימים כתבתי את הביוגרפיה של המילונאי ראובן אלקלעי "אוצֵר המילים", וסייעו לי בכך ילדיו יפה ואבי. הנצחת פועלו של אביהם הייתה חשובה להם מאוד מאוד, אבל ענייני הדקדוק והמילון לא משכו במיוחד את ליבם.

ד"ר אהרן מאיר מזיא המילונאי ראובן אלקלעי

ויש שאינם ממהרים לשתף בסיפורם המשפחתי. הינה סיפורם של שניים כאלה, שהיו לי לחברים במהלך חיי.

כשסיימתי את לימודי בתיכון, דחיתי את שירותי הצבאי והתנדבתי לשנת שירות בתנועת הנוער מחנות העולים בירושלים.

במסגרת זאת פגשתי את שָלומי, בחור חמד מפתח תקווה, חביב על הבריות, איש בעל הומור, חובב משחקי מילים, והתיידדנו. בסמינר ההדרכה שנערך תשעה ימים בקיץ הדרכנו ביחד את קבוצת "חרפצול ליכטנשטיין" (אני מתארת לעצמי ששלומי הגה את השם הזה).

בשיחותינו אז שלומי לא הפסיק להתפעל מפעילותו של אבי, איש התרבות ועורך יומן גבת. וכל זאת למה? שכן הוא הכיר את המשחקים שאבא חיבר ונפוצו בקיבוצים ואף שימשו בפעולות בתנועת הנוער.

אחד מעשרות המשחקים, שאבא שלי, משה ברק, יצר.

באותם ימים שלומי לא סיפר לי על אימו הסופרת אסתר שטרייט־וורצל (1932–2013), וגם כשהתארחתי בביתם לא הייתי מודעת לזה. רק שנים רבות אחר כך למדתי על כך... אימו של שלומי היא הסופרת שכתבה את "אורי" (1976) ו"אליפים" (1982). לימים נוסף על כך עוד נדבך, סבא של שלומי, שלום שטרייט (1888–1946), ששלומי נשא את שמו – פגשתי בדמותו בעת כתיבת הספר על ד"ר מזיא, שחלק גדול מחייו היה קשור במושבה פתח תקווה.

שלום שטרייט, אסתר שטרייט וורצל

שלום שטרייט שעלה ארצה ב־1908, היה ממייסדי עין חי (לימים כפר מל"ל). את ביתו בנה בפתח תקווה ועם אחיו ישעיהו הקים משק חקלאי. ייסד עם ברוך גורדון את תיכון אחד העם במושבה ושימש מנהלו. פרסם מאמרים בעיתוני התקופה, ובהם מאזניים ודבר. שימש חבר ועד אגודת הסופרים והיה חבר בוועדות לפרסים ספרותיים שונים. במיוחד היה קרוב אל ש"י עגנון. אפשר ללמוד על כך מסיפור שחיים באר שמע מפי אסתר שטרייט וורצל (ראו ספרו "גם אהבתם גם שנאתם); שלום שטרייט נפטר בגיל צעיר, ואשתו הצטערה על שלא יוכל ללוות את שמוליק בנם כשיעלה לתורה בבר המצווה. עגנון שמע זאת והכריז מיד שהוא ילווה אותו וכך שנתיים לאחר מכן התייצב ביום בר המצווה בבית הכנסת בפתח תקווה לצידו של שמוליק.

עם השנים התרחקנו שלומי ואני והקשר בינינו לא נשמר. שלומי עסק במילים כמו אימו, אך בחר בתחום הפרסום ושמעתי שהצליח בו מאוד. והינה כשיצא ספרי על ד"ר א"מ מזיא, אבי, אחיו של שלומי, הפנה את תשומת ליבו לספרי שיצא לאור ולרגע חודש הקשר. שנה אחר כך, נודע לי לדאבון ליבי ששלומי נפטר מדום לב, והוא בן 59... העיתונות מלאה בכתבות על האיש טוב הלב, החייכן, הנדיב, שדאג תמיד לאחרים, וגם היה אוהד הפועל פתח תקווה.

עוד תזכורת לעיסוק במילים במשפחת וורצל קיבלתי יום אחד בספריית רחוב. מבין הספרים בצבץ הספר "הזקן האחרון בתל אביב" שכתבה מירי וורצל (2022). דפדפתי בספר וגילית את ההקדשה: "לשלומי, האיש שאהב אותי, ולטל, פז, עמית, שי, זיו דור ותום, שבלעדיהם אנה אני באה". הבנתי שגם רעייתו כותבת. זהו ספר מתח תל אביבי הכתוב היטב. ממליצה.

וכיום נסגר המעגל ובפעולתי בתחום האומנות אני בקשר עם אבי וורצל, אחיו של שלומי, אומן ומתעד אומנים בכלל וארץ ישראלים בפרט – מפעל חשוב מאין כמוהו.

את ארנון הכרתי בירושלים לפני כארבעים שנה. שנינו אוהבים לטייל ונפגשנו בטיול של צעירים וצעירות, והקשר בינינו נמשך שנים רבות, אומנם בהפסקות על שום שינויים שהתרחשו בחיי ובחיים שלו, אבל הידידות והערכה נשמרו. ארנון עבד במשך שנים במשרד המסחר והתעשייה/הכלכלה, ואף היה נספח כלכלי של מדינת ישראל בברזיל ובהולנד. ידעתי שהוא נכדו של דב יוסף אך הוא מעולם לא התגאה בזה, לא האריך בדיבור על אודותיו.

דב (ברנרד) יוסף (1899–1980) היה מעורכי הדין היהודים הבולטים בארץ ישראל בתקופת המנדט והמושל הצבאי של ירושלים בעת מלחמת העצמאות, תפקיד שבו ראה את עיקר תרומתו למדינה. כך תיאר זאת בן־גוריון בנאום בכנסת: "דב יוסף קנה מקומו בהיסטוריה החדשה של עמנו בימי המצור בירושלים. בכושר ארגונו, במרצו ובמסירותו הציל את עיר הבירה מחרפת רעב ומסכנת חורבן", מתוך הספר "קריה נאמנה" שפרסם דב יוסף ב־1960.

דב יוסף

לאחר קום המדינה היה דב יוסף חבר כנסת ושר בממשלות ישראל בכמה משרדים, ובהם משרד המסחר והתעשייה, החקלאות, המשפטים. בין השאר שימש שר האספקה והקיצוב בתקופת הצנע – "תפקיד בלתי פופולרי והוא מילא אותו כדרכו באומץ, בחריצות ובנאמנות רבה", שיבח אותו דוד בן־גוריון, ראה לעיל.

חנות לאביזרי מטבח בתל אביב, 1949

ואני בכל אשר אפנה, נתקלתי בפרקים מחיי משפחתו של ארנון; התוודעתי אל הבית ברחוב אלחריזי 22 בירושלים ביתם של בני משפחת יוסף, בית שלידו אני עוברת לעיתים קרובות, שהרי הוא מאחורי המתחם של יד יצחק בן־צבי; "הצנע" העסיק אותי בעת כתיבת ספרי "אוצֵר המילים" שכבר נזכר לעיל, כי המילה הראשונה שראובן אלקלעי חידש הייתה "צנע".

"בראשית מלחמת־העולם השנייה החליטה ממשלת בריטניה להנהיג חסכון בהוצאות חיי יום יום ולהפנות את הכספים שייחסכו [...] 'לקניית תותחים במקום חמאה'. הממשלה פנתה לכל מושבותיה, [...] להתחיל בתנועה להידוק החגורה. לשם כך היתה דרושה, כמובן, מלה מתאימה. הפנייה הועברה אלי כעורך החדשות העבריות ב'קול ירושלים'. ונאמר לי שבערבית כבר יש מלה לכך 'אבירות' והוצע לי לבחור מלה כאחינו הערבים. לאחר התייעצות עם אנשי ועד הלשון, עם סופרים ועיתונאים לא נמצאה המלה המתאימה: ההצעות 'פשטות' (ע"י פרופ' חיים רות ז"ל) 'קפידות', 'קפידה' (ע"י דן פינס ז"ל) וכיוצא באלה, לא נראו לי, והחלטתי לחפש בכיוונים אחרים. עד שהגעתי ל'צנע' מלשון הצניע לכת" – כך כתב ראובן אלקלעי על חידושו החשוב, "אוצֵר המילים", עמ' 210–211.

לימים כשקראתי את "עיר ואם ירושלים" (1979) – ספרה האוטוביוגרפי של סבתו של ארנון, גולדי יוסף – שמחתי לגלות בו כיצד נתחדש הביטוי "שם חיבה", והקדשתי לו רגע של עברית.

בשנה האחרונה נפגשתי שוב ושוב בבני משפחתו של ארנון; אביו עמירם (עמי) יוסף ודודתו לֵילה יוסף.

בכתבה על פועלה של ד"ר וילהלמינה כהן, רופאת הילדים הראשונה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, סופר על ד"ר עמירם יוסף שהגיע חמש שנים אחריה ב־1957 לעבוד במחלקת הילדים בית החולים ועל אחותו לֵילה־נעמי [...] "לא רק כי אביו היה אחד המקורבים לבן גוריון שהעלה את נס את חזון 'הפרחת הנגב', אלא גם בגלל אחותו לֵילה־נעמי. [...] לוחמת פלמ"ח שנהרגה מהפצצה מצרית במהלך הקרבות של חטיבת יפתח לשחרור הנגב. [הוא הרגיש] שיהיה זה טבעי להמשיך בדרכה ולסייע לפיתוח הנגב המשוחרר", יומן הרשת "הספרנים" (29 ביולי 2025).

לֵילה יוסף

מן המסופר בזיכרונות על לֵילה היא מצטיירת כאישה חזקה, היודעת מה רצונה ומוכנה ללחום כדי להשיגו. במלחמת השחרור היא השתתפה בכיבוש צפת הערבית ובכיבוש לוד ורמלה. אחר כך שירתה בצריפין בתפקיד מ"מ: פיקדה על חיילות באמצעות קצינות שבחרה, אך לעצמה שמרה את הדרגה של טוראית פשוטה. היא חיפשה דרכים לייעל את שירות הבנות לטובת מאמץ המלחמה וידעה להסביר את רעיונותיה בתוקף משכנע. "נוהגים היו לומר בזלזול, שתפקיד הנערה לשעשע את הצבא. זוהי התבטאות גסה, אך נכונה בעיקרה" – כך כתבה. (את הציטוט הזה פרסמה שרון גבע, הארץ, 23 באפריל 2025).

בני משפחת יוסף הגיעו לבאר שבע, אך המעבר לא היה קל, כפי שסיפרה צפרירה, אימו של ארנון בריאיון ב־2018 (מצוטט מתוך יומן הרשת "הספרנים", 29 ביולי 2025). "הנגב היה די שוֹק, בהתחלה סבלתי. נכנסנו לדירה קטנה של עמידר, סופות חול ללא הפסקה, הייתי מנקה את הבית – אחרי שעה אתה לא מאמין שניקו. למזלי באו לבקש שאני אבוא לתת שיעור לדוגמה באולפן, לא הייתי בטוחה אבל אחרי השיעור המפקח אמר לי "את נשארת". כך התגלגלתי, עשיתי שני תארים, וכולנו התרגלנו לעיר ולנגב", וכך גם עם צפרירה מצאתי שפה משותפת, שהרי שתינו לימדנו עברית כשפה זרה במסגרת אוניברסיטאית.

כשסיפרתי לארנון על יומן הרשת שאני כותבת הוא שלח לי את ברכת השנה הטובה – ערה"ש תש"ט, שסבא שלו חתום עליה. ועליי רק לשוב ולשאול עד מתי נאחל לעצמנו איחולים שכאלה?