זֵר קוֹצִים כּוֹאֵב

בחורף 1973, בטרם המלחמה ולפני נפילת בנו ליאור, כתב המשורר נתן יונתן חבר קיבוץ שריד את השיר "כמו בלדה" הפותח במילים:

אם זר קוצים כואב / זה מה שאת אוהבת

אלך אל המדבר / ושם אלמד לכאוב

השיר אומנם נכתב על אודות אהבה כואבת, מייסרת, לא־מוגשמת, אולם בשל הנסיבות שבהן התפרסם היה לשיר זיכרון אהוב מאוד.

האזינו, האחים והאחיות, לחן: גידי קורן.

באדיבות ארכיון שער העמקים

נזכרתי בשיר הזה כשהתוודעתי אל האומן הנעלם אלכס לוי ואל ציור הקיר שצייר "הגשמה", פרסקו הספון על קיר בניין המסגרייה בקיבוץ שריד. הציור מיוחד במינו; יצר אותו בחור צעיר בן 18 בלבד, שהצליח לחבר בכישרון רב בין שני נושאים חשובים בהווייתנו – הגשמת החזון הציוני מתוך הסבל והחורבן של השואה. מן הציור עולה ההתחבטות המתמשכת שחווים אומנים – באיזו דרך עליהם לצעוד כדי לממש את כישרונם. זאת ועוד, המתבונן בציור מבחין שהוא עשוי בשני סגנונות: חלק אחד מאיר בצבעי אדמה מתרוננים את הגשמת החזון הציוני והוא צויר על פי עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי ואילו השואה והחורבן מובעים בסגנון אקספרסיוניסטי ובצבעים קודרים. גם הדמויות בשני הקצוות מוצגות בדרך שונה. האומן ואבניו הם המחברים בין החלקים.

\

במסגרת חגיגות המאה לקיבוץ שריד אצרתי במסגרייה של מפעל "גמל" יחד עם האומן עדי יקותיאלי תערוכה מיצירותיו של אלכס לוי, אשר לוותה בקטלוג מיצירותיו.

על חייו המרתקים של האומן, קראו בקטלוג.

קטלוג דיגטלי.pdf

הורידו את PDF • 30.76MB

אלכס לוי (1933–1965) עלה לארץ מיוגוסלביה אחרי השואה והוא נער צעיר. הוא הצטרף לקבוצת בני נוער בשער העמקים, ובשנה אחר כך הם החלו ללמוד במוסד החינוכי בשריד. מגיל צעיר בלט אלכס בכישרון הציור שלו, והיה מצייר בכל עת, לכן אך טבעי היה שבשנת 1951 לקראת סיום הלימודים בבית הספר בשריד, העניק מתנה לקיבוץ – ציור קיר בחדר שיועד לתלמידי הכיתה המקצועית של המוסד.

שני מורים השפיעו עליו בלימודיו: המורה לאומנות דן אמיתי והמורה להומניסטיקה המשורר נתן יונתן. את עטיפת ספר השירים הראשון שלו – "שבילי עפר" עיצב לו אלכס באותה שנה.

ידיד נפש רכש לו אלכס לוי בקבוצתו בשער העמקים – ראובן פרייברגר (ירון), שהגיע אף הוא מיוגוסלביה אחרי השואה. ראובן היה מוזיקאי מחונן ונפשות האומנים הצעירים נקשרו זו בזו. לימים, תיאר אלכס את יחסיהם כך: "במשך השנים התרגלנו לחשוב ביחד. [...] לא היה אדם אחר שיבין לרוחנו כל כך. ועם זה כה שונים היינו זה מזה. [...] כמה שטוף שמש היה העולם הזה, שבו ליקטנו צמחים ועקבנו אחר חיות, חשבנו מחשבות גדולות ועשינו מעשים קטנים. וכאן טמון עיקר סודה של ידידותנו – יצרנו".

בשנת 1956 נהרג ראובן ירון במערכת סיני, ואלכס לא מצא מזור לנפשו. בשני ציורים שלו, שבהם הביע את כאבו על נפילת חברו, צייר דיוקן של חייל, חובש קסדה ועליה זר קוצים, זר הקורבן, המובא כמובן מן הדימוי הנוצרי.

ציור קיר, מחנה צבאי

הצילום באדיבות משפחת אופק

את הציור שלעיל העניק אלכס במתנה לאומן אברהם אופק, שנודע לימים בציורי הקיר רחבי־היריעה שלו. אברהם אופק התרשם כל כך מדמותו של החייל בציור ושיבץ אותה בציור הקיר שצייר באוניברסיטת חיפה. הינה קטע מן הציור;

אברהם אופק, החלום ושברו ; שיבת ציון, 1986–1989

לזכרו של ראובן ירון כתב נתן יונתן, שהיה גם המורה שלו, את השיר "עוד נשוב".

האזינו, רותי פריד, לחן רוסי / אברהם לט.

אגב, אם חפצתם להציץ אל חדר העבודה של המשורר נתן יונתן (1923–2004), הגיעו לבית יד לבנים, אחוזה 147 רעננה. שם מוצג חדר העבודה שלו, ונראה שהוא רק יצא לרגע ותכף ישוב.

ישו הוכתר בכתר הקוצים על שום דבריו אשר השתמע מהם כי הוא מלך היהודים, והוא הושם לראשו גם בעת הצליבה. זה היה אחד האמצעים לבטא כלפיו לעג וזלזול, לפי אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, עמ' 168

השימוש בכתר הקוצים כסמל לקורבן הופיע באומנות היהודית והישראלית, בין השאר עסק בכך ד"ר אמיתי מנדלסון שאצר בשנים 2016–2017 במוזאון ישראל את התערוכה "זה האיש: ישו באמנות הישראלית", ובה בחן את גלגוליה של דמותו של ישו באומנות הישראלית בת־זמננו. הינה כמה דוגמות.

לדבריו, ישו בציוריו של מארק שאגאל מסמל את סבלו של העם היהודי.

מארק שאגאל, צליבה לבנה, 1938

אצל ראובן רובין, מסביר ד"ר מנדלסון, האומן המיוסר הוא בן דמותו של ישו.

ראובן רובין, ישו והשליח האחרון, 1922

כתר הקוצים הזה הוא איור שעשה א"מ ליליין לתנ"ך המאויר "לבית הספר ולמשפחה"; "ייתכן שליליין ביקש לתאר דמות יהודי בעלת מאפיינים ישועיים, כדי לפנות לשני הקהלים – היהודי והנוצרי, ולכן כיסוי הראש הגדול שלה מזכיר מצד אחד שטריימל ומצד שני טיארה של אפיפיור. כתר על ראשו של יהודי עשוי להתקשר גם לדמותו של אחשוור, היהודי הנודד באגדת עם נוצרית. [...] ליליין רמז אולי גם לאפשרות, שהיהודי הנודד הוא המביט בצער על ההיסטוריה העתיקה של היהודים", אמיתי מנדלסון, "זה האיש: ישו באמנות הישראלית", עמ' 74.

אפרים משה ליליין, כתר הקוצים, 1908

בחיתוך העץ של יעקב שטיינהרט, מסביר ד"ר מנדלסון, ישו הוא אחד משורה של נביאים וסגפנים ואינו מייצג את הסבל היהודי.

יעקב שטיינהרט, ישו, 1913

על המקום שממלאים הקוצים באומנות הישראלית כתב גדעון עפרת במאמרו "יפה וקוץ בו". הוא גם מזכיר את דמות החייל חבוש הקסדה ועליה עטרת הקוצים, הציור של אלכס לוי.

אלכס שאף להיות אומן מוכר ורצה להתפרנס מאומנות. כך אנו לומדים מעיון בארכיונו השמור בקיבוץ שער העמקים. בראשית שנות השישים הוצגו עבודותיו בגלריה התל אביבית שניהלה הדסה קלצקין ומדי פעם אף נמכרו. כשהלין על שעבודותיו אינן נמכרות במחירים גבוהים, הייתה הדסה קלצקין עונה לו: "ציֵיר קוצים, הקונים רוצים קוצים!" והוא אכן צייר.

הם רוצים קוצים – זו קביעה מעניינת, שאפשר ללמוד ממנה משהו על החברה הישראלית, לפחות אז בשנות השישים. הרעיון של הפרחת השממה – עניינו הוא צמיחה ושגשוג, שדות ירוקי־גוון ויבול מלוא הטנא. הקוצים, כך נדמה לי מסמלים את ההיפך, את המדבר, את השממה, ואולי בעצם הם גם מבטאים את העמידות, את ההישרדות בתנאי החיים הקשים. מאז ומתמיד כשהתבקשתי להצביע על מאפיין בולט של הישראליות, ציינתי את תרמילי הפגז ובהם קוצים או ענפי כותנה, שהיו לנו כאגרטלים בשנים ההן. כלִי המלחמה היה לקישוט.

מצור, הבמאי: ז'ילברטו טופאנו, 1969

בסרט המצוין מצור, שבמרכזו גילה אלמגור כאלמנת צה"ל הנתונה במצור חברתי של חברי בעלה (בראשם קצין הצנחנים אלי – יהורם גאון): הם מגינים עליה כאנדרטה לזכר חברם, והיא פורצת את המצור ומתרועעת עם דוד קבלן עבודות העפר בגילומו של דן בן אמוץ. ביתהּ מעוצב בסגנון האופייני לצעירים בשנות השישים, ובמרכזו בולט הפגז וקוצים יבשים בתוכו.

ביום האחרון שהתערוכה "הגשמה" הוצגה בשריד נסעתי לשם עם קבוצת חברים שאיתם אני מטיילת בשנים האחרונות. בדרך האזנתי לרשת ג', המשדרת במהלך כל השבת שירים ישראלים אהובים. השיר הראשון שהושמע היה "יש פרחים", המילים הן כמובן של נתן יונתן וגם שם בולטים הקוצים:

הראית מה השחיר שם? / שדה קוצים הוא, נערי, / שהיה עזוב בקיץ / ועכשיו הוא שדה חריש

אולי אפשר אם כן לראות בקוצים גם את מבשרי הלבלוב והפריחה, מבעד להרס ולחורבן, מתוך הכמישה והקמילה, אנו צומחים ומשגשגים.

האזינו, דורית ראובני, לחן: מוני אמריליו.

תגובות

האומנית דניאלה מלר הציגה לפניי את עבודותיה המפעימות של האומנית גבריאלה קליין, היוצרת לא פעם ציור קיר בחללי מוזאונים, ובהם וילונות המזמינים את הצופים בציורים להפשיל אותם, הם כל כך אמיתיים.

המפעל, ירושלים

"ציור הקיר של גבריאלה קליין מניח פיסת בד רכה שמסתירה חלקית ציור קיר קודם שנוצר במסגרת המפעל. במקביל להסתרה הבד מנכיח דמויות שביקרו או התגוררו בבית כשעוד היה הווילה המשפחתית של משפחת סראפים. הציור מאפשר לדמויות לחזור ולהופיע ברגע חתונה חגיגי, רגע שכמוסות בו הבטחות ואהבות. הוא גם מגלה טפח מירושלים של שנות הארבעים: עיר קוסמופוליטית שמשתלבים בה מזרח ומערב, קדמה ומסורת בטבעיות. קלייר לורנזו, הכלה בתמונת החתונה, הגיעה לבקר בבית במהלך הקמת המפעל ב־2016, וסיפרה את זיכרונותיה מהבית. בהתבוננות המעמיקה של האומנית בתצלום החתונה ובסרט המתעד את הביקור, צפו גם סיפורי משפחה אישיים מסביבתה הקרובה של האומנית, בציור היא בוחנת כיצד מעשה ההיזכרות מסיר את הלוט וחושף אנושיות וחמלה שחוצות קווים ותרבויות", מתוך התערוכה "קווי תפר", שאצרה אביטל וכסלר באוקטובר 2023, שבוע לפני 7 באוקטובר.

מוזאון הנגב, באר שבע, 2025