אוטה וליש, שנות השלושים, ארץ חפץ, יד יצחק בן־צבי אבא שלי אהב בננות, ובקיבוץ גבת – שם חי רוב חייו לא גידלו בננות. כשהיה נוסע לבקר את בני משפחתנו שהתגוררו בכפר רופין ובאשדות יעקב מאוחד, קיבוצים שבהם ענף הבננות היה ענף מרכזי, היו מכינים לקראת ביקורו אשכול בננות, והוא היה נהנה ואוכל. הרבה. גם אני אוהבת בננות, כנראה בגלל החומצה האמינית מסוג טריפטופן, שהיא מכילה ושאותה הגוף ממיר לסרוטונין – "כמיקל האושר" המביא עלינו תחושת רוגע ושלווה. מאז ומתמיד כשחשבתי על תנובת הארץ ועל גידוליה, ע

לפני כמה שבועות נשאלתי אם אני מכירה את המיצב של אריאן ליטמן "בעין הסערה, מסע סביב הכנרת" (2025), שבו נעטף כבתכריכים פסלה של חנה אורלוף "אם וילד" (1952) שבחוף עין גב. אריאן ליטמן היא אומנית ישראלית שמתמקדת כבר שנים בעטיפת דברים ב... תחבושות גָּזָה, מרפאת את מכאוביה ואת ישראל הפצועה. לא הכרתי ומיהרתי ללמוד עליו. המיצב שלה מתמקד בכינרת כמקור לחיים, לריפוי ולשינוי. במרכזו האֵם כמקור לכוח וחוסן, לחיים ויצירה וכבחירה אמיצה בתקווה. דמותה של ליטמן "המְרפאה" יוצאת למסע סביב הכינרת בין

כבר כמעט שלוש שנים אנו חיים באווירה של מתח ולחץ, בחוסר שקט ובאי ודאוּת. ואני נאחזת ביום יום, ממשיכה לצאת מן הבית, להתרחק מן המקלדת, להיפגש עם חברות וחברים ולגלות את הסודות הספונים במרחב הציבורי. באחת התקופות שבהם הועלתה רמת הכוננות ונצטווינו לשהות בקרבת מרחבים מוגנים, חבריי ואני רצינו להיפגש והמקום הסביר ביותר לכך היה... קניון מלחה. בימי שגרה אינני אוהבת לבלות בקניון, אבל באותם ימים יכולנו לשבת שם בבטחה, להתרווח בבית קפה בסמוך למרחב מוגן. התיישבנו בסניף של רשת קפה נאמן ושוחחנ

ברשומה האחרונה ביומן הרשת עסקתי בקוצים, מה מתאים יותר אם כן להמשיך ולעסוק בשושנים?! פסוק זה משיר השירים (ב, ב) זכה לפרשנויות רבות בניסיון לזהות מה הוא פרח השושנה בצמחיית ארץ ישראל ויש כמה וכמה הצעות. הבולטות שבהן: ורד או שושן צחור. ביתר פירוט אפשר לקרוא על כך בערך שושנה בוויקיפדיה. באשר לוורדים, אני מעדיפה את ורד הבר ובגינת גדל זה בעל הגוון הצהבהב ומייפה את הכניסה לביתי באביב. לזן הזה שמוצאו בסין – כך למדתי – קוראים: Lady Bank's Yellow Rose, על שם הליידי דורותיאה בנקס רעייתו

ואנו נעים ונדים בין פסח ובין יום השואה, בין יום השואה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל; מירון ידידי, נינו של ד"ר אהרן מאיר מזיא, הוא משורר פורה ושיריו מורכבים, לעיתים הוא מגיש לקהל קוראיו מעין כתבי חידה. השנה בחג הפסח התפרסם בעיתון "ישראל היום" שירו הנוקב "פְּסִיחוֹת אִישִׁיּוֹת". נשביתי. הינה כמה הארות עם קריאת השיר; א. חמ"ץ – המשורר עושה בשיר שימוש מגוּון בשורש זה, הניצב במרכזו של חג הפסח; הוא כותב "רק כדי שלא ייחשב ש החמיץ משהו מסיכויי חייו", כלומר, כולנו עסוקים יום

* " חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע, אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול" , שיר אהבה בדואי, מילים: איציק ויינגרטן אוהל, גמלים, כבשים ועיזים, שמלות רקומות, קפה שחור מתוק, עלי ומכתש, נדודים והכנסת אורחים – אלה הדימויים שעולים בראשי כשאני חושבת על הבדואים. לאחרונה כשנסענו במורדות מעלה אדומים בכביש המתפתל לעבר ים המלח, למראה הבדואים המתגוררים בפחונים בצידי הכביש, שאלה אותי בתי הבכורה, אם בארץ יש עדיין בדואים החיים באוהלים. לא ידעתי. הצייר הוא כנראה אבו מוהנד, פלסטינאי שהתג

מדי פעם בפעם אני מהרהרת בשאלה מה חשים צאצאיהם של אנשי ציבור, אנשים שזכו להכרה בציבור בשל פועלם, ידוענים; האם הם שמחים וגאים בייחוסם והולכים בדרך שסללו להם אבותיהם או אימהותיהם או שמא הם מנסים להיבדל מהוריהם וללכת בדרך שונה לחלוטין. פגשתי רבים כאלה, וכל אחד פילס לו דרך משלו; בכתיבת הביוגרפיה של ד"ר אהרן מאיר מזיא "חמש עטרות" עבדתי עם ניניו אורני ומירון איזקסון – אורני עורך דין ומירון אף הוא עורך דין העוסק כבר שנים בכתיבת שירה ופרוזה. שניהם חזרו וציינו שהד"ר מזיא – סבא רבא שלהם

התמהמהתי בכתיבת יומן הרשת הזה – היומן ה־100, רציתי שיהיה שונה, שיהיה אחר, שיביא גם בשורה חדשה, והתקשיתי. ואז בשיטוט במרשתת גיליתי שמאה הוא "מספר שמח"– מושג מעולם המתמטיקה, שבדרך כלל אין לי מדרך רגל בו, שאלתי אותו לכותרת יומני. מהו מספר שמח ? מספר שחישוב סכום ריבועי הספרות שלו (בבסיס 10) מסתיים במספר 1; במילים אחרות, אם נחבר את סכום ריבועי ספרותיו שוב ושוב נקבל בסופו של דבר 1. הינה החישוב של 100: 0 2 + 0 2 + 1 2 ביומן חגיגי זה אכרוך זה בזה כמה נושאים, השאובים מתח

הדים, עדים או שמא אדים – ליקטתי אותם לאורך ימי המלחמה המתמשכת ואינה מרפָה. החייל אורון שאול (1993–2014) נהרג במהלך מבצע צוק איתן בקרב שג'אעייה. לימים הודיעו אנשי הטרור חמאס כי גופתו מוחזקת בידיהם, ודרשו לשחרר מחבלים בתמורה להחזרתה. למעלה מעשר שנים אחר כך ב־18 בינואר 2025, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חולצה גופתו מרצועת עזה בפעילות של צה"ל ושב"כ, והוא נטמן בבית העלמין בפוריה עילית. קצין צה"ל סגן משנה הדר גולדין (1991–2014) שירת בסיירת גבעתי ונהרג בקרב רפיח במהלך מבצע צוק איתן. לא

בפונדק אלביס שליד נווה אילן בדרך לסיור בקיבוצים ארז וכרמיה המתנתי לנירית*. היה זה אחד הסיורים בבתי אוסף (מוזאונים קטנים ומקומיים) במערב הנגב, שיזמה נירית כדי לחשוף לפני תושבי האזור שכיות חמדה המסתתרות בסביבתם. במסגרת זו נתבקשתי להרצות על דימויי הגבורה שהתעצבו באופן מובהק ביצירות האמנות במרחב הציבורי בישראל מאז 7 באוקטובר. *ד"ר נירית שלו־כליפא – ראשת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד יצחק בן־צבי, ומ יזם סקר אמנות הקיר בישראל הוא חלק מן המחלקה הזאת. כשנמצאים בפונדק דמו

ליפתא (لفتا) הוא כיום כפר נטוש במבואותיה המערביים של ירושלים, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ־700 מטר מעל פני הים. יש המזהים את הכפר עם היישוב המקראי "מי נפתוח". מבני היישוב המודרני נבנו ברובם בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט ויש מבנה אחד מן התקופה הצלבנית. בכפר חיו ערבים עד תחילת מלחמת העצמאות, ובתחילת דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון להתפנות משם. במהלך המלחמה שוכנו בכפר פליטים יהודים, ולאחר המלחמה שוכנו בו עולים חדשים מתימן ומכורדיסטן. "הגאולה

על יופיו של הפלפל שצורתו מיוחדת וגווניו מרהיבים נתתי את דעתי לפני שנים רבות בביתהּ של לוצ'י (אליאורה מרגלית), חברתי היקרה לי, שהלכה לעולמה לפני כ־13 שנה. את מטבחהּ עיטרה הכרזה של חברת Carmel, חברה לייצוא פֵרות וירקות. ולא פעם כשישבנו שם ליד השולחן הקטן, שתינו קפה, אכלנו מעוגת הבית ושוחחנו, נחו עיניי על הפלפלים האלה בעלי הצורות השונות ומשונות... צילום: עליזה אולמרט והינה במסגרת עבודתי בתיעוד יצירות אומנות הקיר ביד יצחק בן־צבי שוחחתי עם ליאורה אוצניק, מורה לאמנות ונהריינית גאה,

שלמה ארצי הקליט את השיר המרגש "אני נושא עימי" (מילים: יעקב אורלנד, לחן: דוד זהבי) ב־1977, ובעקבותיו הלכו רבים. בחרתי בביצוע של עידן עמדי, אדם מרשים וזמר מצוין. את הדברים שלהלן כתבתי ביום העצמאות תשפ"ג ולא הצלחתי להשלימם. בימים אלה החלטתי לשוב ולכתוב ביומן הרשת שלי. קראתי את דבריי מאז, ונדהמתי עד כמה תחושותיי אז דומות לאלה של היום. בוודאי שמתם לב, שנאלמתי דום. הזמנים המבלבלים, המטרידים, המפחידים שאנו נתונים בהם, סכרו את מעיינות היצירה שלי. הבוקר חשתי שהגיע הזמן לשוב אל הכתיבה

*כשחיפשתי שם ליומן הרשת נזכרתי בשירו של נתן אלתרמן "שדרות בגשם", וכל שורה בו נדמתה לי ראויה לכותרת. [...] הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבוֹר? עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְׁמָתֵנוּ, הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר [...]. ועוד קצת על ביקורי בגרמניה בחברתה של זילקה. כשסיפרתי לחברים על הביקור ב־Baden Baden נשאלתי: למה פעמיים "באדן". מסתבר שבמקור קראו למקום Baden (שפירושו בגרמנית: אמבטיה, מקום רחצה), שהרי עיקר פרסומו של ה